מראות

הוא מעשן דרך חלון.
חייב להיות בזה משהו סימבולי.
אין הרבה דברים יפים מגבר שנושף עשן וברקע
תפאורה מלומדת,
אני מחייכת.
בודאי היו לו בראש מניעים אציליים יותר
מלשמור על ריח הכביסה של המצעים שלי.

"אני אתן לך את חיי, את עיני, את ליבי".
אף אחד מעולם לא אמר לי.
מעולם לא אמרתי לאיש.
אני יכולה לזכור לזכור בקושי כמה ידיים עברו עלי
בכוונות טובות וגם כאלה שלא, ואני מתוך הרגל
מרסקת את מה שהוא לוחש לי בקרב עקוב.
בדיעבד הייתי שומרת שבעים וחמישה אחוזים מההכרה שלי
ונוהגת ביתר זהירות
כעת עלי להסתפק במה שיכול להסתבר כאינטרפטציה לא משקפת של הדברים.