מראות

כשאתה פותח לי את התחת חזק, באבחה
השתמש בדמעות שלי לחומר סיכה

בסופו של דבר, אני חושבת שהיית גאה אם היית רואה אותי באחר הצהריים הזה.
באיך שהתלבשתי יפה ובחרתי לנעול עקבים, על אף שנסעתי מרחק חמש דקות בלבד. באיך שנכנסתי לחנות נסערת ובכל זאת הישרתי מבט אל המוכרת היפה (נורא יפה) וביקשתי בקול יציב באט פלאג מזכוכית. אחר כך אמרתי באותו הקול שלפי זכרוני אמור להיות גם אחד גדול יותר ובחיוך הוספתי שנדרשתי לבקש מחיר מיוחד על שניהם.
דמיינתי לי אותך מרוצה מאד לראות אותי מתלהבת, באמת, מיופיים של דילדואי התחת האימתניים אך שבריריים, מצלמת לך אותם ומסבירה למוכרת שיש בוס שצריך לחכות לאישורו. נראה לי שהיית מרוצה אף יותר לראות את המוכרת המהממת ביופיה מסמיקה, מתחת לסומק ובהיותה מוכרת בחנות הסקס הרצינית בעיר, כשהתנצלתי על כניסתי הנסערת והסברתי כי מצב רוחי נסער בגלל האבדן הקשה מלפני כמה שעות; באט פלאג אחד שנפל בעת מילוי תפקידו.
ואז המוכרת, היפה כאמור, שעורה צח וגווה זקוף שהצליחה להתגבר על הבושה ולשאול אותי אם כדאי גם לה, כי היא מסוגלת לשבת ולהסתכל על אלה שבחרתי אני במשך שעות. ובעודה נקרעת בין מה שמוסרי ומה שנעים ועוטפת עבורך כמתנה שני תכשיטים ופעמון שעליו כתוב רינג פור לאב ראינו שתינו את אזיקי הפרווה שבחרה מישהי למסיבת רווקות. המוכרת מסתכלת עליהם ואז עלי ואז מחייכת כמו מי שהבינה את הקונטרסט ועשתה החלטה.
כן, נראה לי שהיית מרוצה.

(אמת גולמית)

בראשית היה סוכר
אחר כך, מהר מדי, בטון

לבטון יש היכולת להונות, לא להסגיר מה עומד מאחוריו

אחר כך באו שלשלאות הברזל מברז האמבטיה
וסדקו את הבטון
ואז נשבר
ושוב סוכר

נמס בגשם, עף ברוח


*

השמיים רצים רצים רצים
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים
מאש, מרוח, משירים
בתריסים כל מיני רוחות מכים
כל מיני עופות מדברים

(תרצה אתר)

*

לדידך זה עניין פשוט
לא לראות אלא אתגר בעליית מדרגה אשר
אי אפשר לעלות אותה אלא בקפיצה
כבר הרבה זמן
אתה מחכה שאעשה את הקפיצה
אתה מנסה לספק לי הנעה
אתה מחכה ומתאכזב
וכמעט מתייאש

לדידי זה לא עניין פשוט
או עניין של זמן

אני לא יודעת אם אני יכולה לקפוץ מבלי להתפרק בחזרה לערימת גרגירים

*
זו פחדנות עלובה
אני יודעת

*

בראשית היה סוכר
סוכר לא עובד טוב בשמש, בגשם, או מול מדרגות גבוהות.

בטון כן.

בין עירות לשינה ונשימות כבדות אני נזכרת שהצלחתי לחלום איך השכבת אותי על מיטה ואזקת אותי רק בצוואר במעין חצי קשת שהצלחת למסמר למזרון.
דווקא במאוזן, למרות שהרבה יותר קל למסמר את אותה חצי הקשת לקיר.
לא גפיים, רק צוואר,
ובחלום הייתי כמו גריגור סמסא אבל רק כמעט, בלי האבסורד ובלי התלישות, אבל כן עם הקיבעון המוחלט, המגוחך אולי לשביעות רצונן של עיניך.

הרבה זמן לא חלמתי כחול, ועוד יותר זמן לא התעוררתי נוטפת ומוקפת סימני לחות כבדים.

לפעמים אני מוצאת כאן דרך מילים של אחרים
את הדברים הכי אפלים, מלוכלכים, סוטים ומופרעים
שעשינו בעצמי וכנראה שלעולם לא יבואו לאויר העולם.

זה משאיר אותי שותקת ורועדת מתוך זעזוע עמוק.

ל-מ.

לא הכל אפשר להכניס במילים. אני מסתכלת אחורה על מסלול הדרך ורואה את השביל שפוערת הספינה שלנו במים, עד שקצוות המים נפגשים שוב ומאחים חבורות ישנות ורזולוציה גבוהה של מעשים וצבעים חזקים, ברורים ובוהקים. מלפנים קשת של שקיעה, ולאט הדרך מתקדמת והעין לומדת להעדיף תתי גוונים מדוייקים, ניואנסים של הבדלי צבע,שינויים קלים בטמפרטורה ותזוזות מזעריות בטון הדיבור.
כשאין צורך בלהטוטנות וכתובות אש קשה להבדיל בין קודש לחול כי גם החול כבר מאד אלגנטי ואז קשה לבחור מה לספר ואם בכלל יש משהו חשוב מאחר.

זה ערב רגיל ואני שרועה על ספה, לבושה שמלה אפורה ועטויה של ארוג מצמר לבן, מתמסרת אל אור המנורה החם והנעים,עמוסת תהיות על דרכים ושמחת חיים ופתאום הוא אומר לי לעמוד. ואז להתפשט, אבל להשאיר את של הצמר. ואז ללטף אותי. ואני במקום אחר בכלל אבל מנסה לשמור על ארשת ממוקדת ובדרך לעמוד מולו כושלות לי הרגליים ואני מאבדת שיווי משקל ונשארת תלויה על חוט השערה עד שאפשר לשבת. אני רכה ונימוחה וההוראות הלקוניות שלו חודרות את ענן המקלט שלי. "להסתובב". "ארצה". "לא, ארצה זה ככה". כאילו אני כאן מאתמול. הוא מפשק אותי באצבעות גדולות עד שאני כמעט נקרעת ובודק עד כמה אני רטובה והגוף שלי תמיד בוגד בי ומסגיר מעצמו תגובה פבלובית מלוחלחת, מזמין אותו להכנס אליי באחת עד שאני קופצת למעלה והוא מחזיר אותי בשיער למקום. החדר עדיין אפוף עשן וגלי התנועות שלו מטלטלים אותי עד שאני נאחזת בציפורניים בשטיח כדי לא ליפול. אני מסוחררת ובכל זאת זזה עליו מתוך מיומנות עד שהוא יוצא ממני וקורע שוב באצבעות הגדולות האלה שלו, משאיר אותי מחוררת וחסרה ואני כבר יודעת לנחש לאן הוא יכנס בעוד רגע ויודעת שיכאב נורא אבל משתדלת לזכור שהבטחתי לעצמי שאהיה טובה. הוא לא מוותר ולא צריך כי מה ששלו שלו והקצב שלו מתגבר ואני נושמת באופן אקטיבי, מלאכותי כמעט, מחניקה יבבה וסורקת שבילים בשטיח. הוא אומר לשחרר עוד ואני לא יודעת איך אפשר לפתוח יותר. אני שמה לב שאני שוכחת לנשום ומנסה להזכר, ופתאום מתחילים לצאת ממני קולות אחרים, עצמאיים שאני לא מכירה ופתאום אני שומעת אותו סופר אחורה מעשר ובאחת אני מוטחת ומתנפצת וכל מחשבות שמחות החיים מתנקזות לכדי בכי מסוג שהרבה זמן לא היה ושמתחבר עם אורגזמה מסוג שהרבה זמן לא היתה לידי קתרזיס מושלם.
אני נשארת חור מכווץ מאד אבל אצלנו בבית ההצגה ממשיכה לפעמים גם אחרי שהגברת העסיסית גונחת. הוא ממשיך לבטוש בי גם אחרי שנוקזתי לחלוטין ומזכיר לי שהניקוז האמיתי הוא לצורת עיגול מושלם ועושה בי כל מה שעושה עד שהוטב לו ואני נשארת מכווצת על הכרית.

לוקח לי לילה ועוד חצי יום להתאחות ולהודות באמת על כל זה. גוונים של שגרה מאפשרים קונפליקט רק כשיש זמן, גם אם לאחר מעשה.

לאחרונה חם לי, ולעיתים קרובות קשה לי לנשום.

קרוב לעלות האור הוא שולח אותי לחכות על ארבע במיטה זרה.
יש לו הרבה עיסוקים והתארגנויות ואני לא יודעת אם זה באמת הרבה זמן, או שלי זה נראה נצח על מצעים שאינם מוכרים לי.

אמש הותיר אותי כואבת המומה ושותקת. (שלא יגמר לעולם.)

מול מדף עמוס לעייפה אני נזכרת איך עמדתי אתמול בחצאית וניסיתי להיזכר מתי השארתי מזכרת ממני לכבודך ולא הצלחתי אז הגנבתי אצבע ומרחתי טוב ויסודי בעמוד מאה שלושים ושמונה של מדאם בובארי. לא נראה לי שיש בכך בעיה מוסרית והניחוח הקלוש הולם אותה מאוד היום.

אולי בכלל לא אתרגל כבר לפער הזה בינינו.

שבת מפוארת חתמה שבוע עמוק באינטנסיביותו או אינטנסיבי בעומקו
ואני עוד מגששת, איטית, במציאות המתחדשת, בעולם הממשיך בשלו
כאילו לא היו דברים מעולם, אני מתרגלת לאט אולי לאט מדי
לעצמי הנבדלת ממך, העצמאית, הקיימת בעולם תחת שם בדוי ישות שלמה
שדבר לא נלקח ממנה עם תום השבת וכאילו לא נגדעה פתאום משלם גדול וכולל יותר.

אני כמעט מקנאה בך, בעל אלף הפנים, על היכולת לקיום ענייני בעולם כאילו כלום
תופס אחיזה של הרגע האחרון ברכבת וממשיך עם העולם בשלו, חלק אינטגרלי, כאילו מעולם לא עזבת.

אולי זה מפאת כל הזמן והמציאות הגועשת שעברו מאז הפעם האחרונה
אולי זו אני, הנוסטלגית מטבעי והמסרבת לשחרר אחיזה מהסופים
ולהמשיך כאילו כלום.
אולי זה הצורך בצביטה הזו שבעמקי הבטן השמחה לאידי כשאני מופתעת, בכל פעם מחדש, מההתסגלות המהירה והריחוק הזה בטון הדיבור שלך במציאות הומה ומלאה באנשים.


המציאות דורשת ממני בדיוק אותו הדבר אולם אני משתעשעת בשאריות פירורים שזרקת לעברי,
מתנחמת בעדויות לעולם אחר בעומק אחר שהתפוגג עם עלות השחר ואיני יודעת מתי יוכל לשוב.
אין בכך משום סאדיזם פנימי המאפשר לי נטילת גורלי בידי, רק חוסר המיומנות לזכור לנשום
כמו שלימדת שלוש פנימה שבע החוצה

אולי כבר לא אתרגל לפער הזה בינינו ואערך לכך שלי לוקח עוד יום לשוב אל החיים.