אולי בכלל לא אתרגל כבר לפער הזה בינינו.
שבת מפוארת חתמה שבוע עמוק באינטנסיביותו או אינטנסיבי בעומקו
ואני עוד מגששת, איטית, במציאות המתחדשת, בעולם הממשיך בשלו
כאילו לא היו דברים מעולם, אני מתרגלת לאט אולי לאט מדי
לעצמי הנבדלת ממך, העצמאית, הקיימת בעולם תחת שם בדוי ישות שלמה
שדבר לא נלקח ממנה עם תום השבת וכאילו לא נגדעה פתאום משלם גדול וכולל יותר.
אני כמעט מקנאה בך, בעל אלף הפנים, על היכולת לקיום ענייני בעולם כאילו כלום
תופס אחיזה של הרגע האחרון ברכבת וממשיך עם העולם בשלו, חלק אינטגרלי, כאילו מעולם לא עזבת.
אולי זה מפאת כל הזמן והמציאות הגועשת שעברו מאז הפעם האחרונה
אולי זו אני, הנוסטלגית מטבעי והמסרבת לשחרר אחיזה מהסופים
ולהמשיך כאילו כלום.
אולי זה הצורך בצביטה הזו שבעמקי הבטן השמחה לאידי כשאני מופתעת, בכל פעם מחדש, מההתסגלות המהירה והריחוק הזה בטון הדיבור שלך במציאות הומה ומלאה באנשים.
המציאות דורשת ממני בדיוק אותו הדבר אולם אני משתעשעת בשאריות פירורים שזרקת לעברי,
מתנחמת בעדויות לעולם אחר בעומק אחר שהתפוגג עם עלות השחר ואיני יודעת מתי יוכל לשוב.
אין בכך משום סאדיזם פנימי המאפשר לי נטילת גורלי בידי, רק חוסר המיומנות לזכור לנשום
כמו שלימדת שלוש פנימה שבע החוצה
אולי כבר לא אתרגל לפער הזה בינינו ואערך לכך שלי לוקח עוד יום לשוב אל החיים.
לפני 14 שנים. 8 באוגוסט 2010 בשעה 15:33