בוקר של שבת אינו זמן שימוש. העצלות שבו לא מותירה מקום להתערבלויות ובוהק הניקיון אינו מתיר התנפצויות וסימני מריחה על הקיר. בוקר עצל של שבת מזמין קריאה מפוהקת בעיתונים והתמתחויות וקפה שני ושלישי ואותי בין ידיו בינות למצעים הלבנים הנצחיים. הוא עוטף אותי ועל אף שאמצע יולי, פתאום לא קר לי. מקובל לכתוב את הדברים הקשים והברוטליים ביותר בנוסח אגבי ולא מתאמץ. כאילו כלום לא קרה ואז פאנץ' אחד שמבהיר את עוצמתם של הדברים ומשאיר את כל הפנים בחוץ, גם זאת כאילו בדרך אגב. כאן רגילים להשתמש, בחומר וברוח, כאילו כלום. זה עוזר להכניס את הדברים לפרופורציה, לתוך סדרה מתארת שגרת חיים. אבל בוקר עצל של שבת מתמקם באופן טבעי מחוץ לשגרה והוא מלטף אותי ברוך ולא מזניח שום חלקת עור קטנה ומרגיל אותי לרפרוף אצבע ואז לשון על פטמה מבוהלת תחילה ואז מפוייסת, מתמסרת ואז פטמה שניה ועור מצטמרר ורטוב ועמוק בין הרגליים, אני נעלמת בין ידיו, שוב תינוקת חסרת אונים על אף שהעולם כולו במרחק נגיעה ורחוק כל כך באותה נשימה.
הוא לא תכנן שאגמור ובכל זאת נתן רשות למפרע והרוך הזה שונה מרכויות אחרות. כמו הרבה דברים לאחרונה, גם בו יש איזה טעם לוואי מטריד.
לפני 14 שנים. 19 ביולי 2010 בשעה 11:24