וזה לא שהיה משהו מיוחד או חגיגי באחר הצהריים הזה, בסך הכל בעלים חוזר מרחוק ושולח הודעה מהדרך; אור של בין ערביים חודר בין תריסים ווילונות ולרשותי חצי שעה להכנה גופנית ומנטלית. אני לא יודעת אם להיבהל משמחה או לשמוח מבהלה וליבי נכמר על הקומקום העלוב פתאום בשריקתו שהפכה מיותרת. אין יוצא דופן בבעלים הנכנס בדלת ופורק מעצמו חגורה לטובת פירוק תחת עסיסי הזקוף והגאה ומת מפחד ואצבע אחת ועוד אחת בחור שהפך כמעט בתולי שוב מפאת אילוצי השגרה, ומנשכן, כזה של תינוקות ומקורר היטב, הנדחף לפה וכמעט לא עומד בלחץ השיניים. בהחלט רגיל להיענד קולר והפעם גם החזה נכרך בחגורה שקודם הכאיבה וכעת יש שתי נקודות אחיזה או תליה, תלוי מאיזה צד מסתכלים. כבר ידעתי בחיי זין מלכותי שנכנס לאט, בביטחון של מי שהעולם כולו שלו, ופתח ונכנס והעמיק. שיערי כבר נמשך וכבר פושקתי בברוטאליות, ואני כבר נזלתי, ריירתי, נמשכתי, נמלאתי זעם וחוסר אונים ומצאתי עצמי מופתעת לגלות שמקור כל הגניחות בעולם כעת הוא ממני. כבר הפכתי עיסה וכאבתי בשורשי השיער והרגשתי סימני חנק מתהווים על צווארי.
בנאלי.
רק עין מזויינת תדע להבחין בניואנס הזעיר, ניע בלתי מורגש שעשה אותי טובה יותר באחר הצהריים הרגיל הזה. אולי זו השמחה מהבהלה או הבהלה מהשמחה שהפרידו אותי ממני והשאירו הוויה ולא מחשבות כי אין שפה בהוויה, יש רק יש, וכך אין פחד אלא נינוחות של אותו אחר צהריים רגיל. ואין לאן למהר כשאני משמשת אותו שולחן למאפרה ויכלתי כמעט לראות אותו מעשן לאט אחרי שגמר בי וכמעט פשט את עורי כשנשך, ואין שרירים כואבים, רק תפקיד למלא, וגם כשמשך אותי מהשיער למקלחת וידעתי להמתין בסבלנות ולא העזתי להסתכל.
ורק כשהורה לי להכנס גם אני ושטף אותי היטב וסיבן אותי בעדינות וברכות אין קץ בריח האריסטוקרטי שהוא שלי מאז שאני כאן, והפך אותי על הגב לא הרגשתי את החרסינה הקרה כי רק הייתי והמים שטפו אותי כמו כדי להרוות צימאון, והוא פישק אותי עם הרגל ושטף אותי שוב, ורק ב'שמונה' הבנתי שלא שמעתי את 'עשר' ו'תשע' ובאחת כבר כמעט שלא יכלתי להחזיק ואחרי אחת, נמסתי באחת והצטמצמתי לכדור על רצפת המקלחת ונשמתי פתאום לרווחה ולא שנאתי כלל גם אם עדיין לא העזתי להסתכל, ונזכרתי פתאום במה שצריך.
זה הקונטרסט בין בועה למציאות, והזרות הזו של שגרה מוכרת כל כך בתוך מציאות אחרת.
לפני 14 שנים. 15 ביוני 2010 בשעה 20:37
