אני מסתכלת עליו עומד בדלת. הוא מחייך. הוא יודע שהדבר היחיד שהוא צריך לומר לי שנראה שהגעתי לקצה גבול היכולת, ושחלילה הוא לא רוצה להעמיד אותי במצב שאני לא מסוגלת לו. מספיק לי רק לשמוע את השילוש הקדוש כדי לגייס כוחות של אמזונה ועור של פיל וכמעט להגיד לו, ברינג איט און, בייבי, נראה אותך עושה הכי טוב שאתה יכול. ואז אני נשארת זקופה רק כדי להראות שאני יכולה. דווקא. יכול להיות שבגוף הייתי מזמן נשברת, למרות שאני לא לגמרי מאמינה. לא. בגוף לא הייתי נשברת. אולי אם הוא היה שומט לי את האדמה מתחת לרגליים כמו שהוא עושה לפעמים הייתי נשברת, בעצם, גם שם אני מסתייגת.
אני נזרקת לאותם שלושה ימים של חג, אחרי הריב הנוראי ההוא, והפעם הראשונה שבאמת רציתי לא להגיע הביתה, אבל הגעתי בסוף ולא הפסקתי לבכות כי שלושה ימים הם פרק זמן ארוך לשמור על מרווחים קבועים של פחות מרבע שעה ולהתקרב הכי הרבה שהרצועה מאפשרת ולפתוח את הפה כאילו העיניים לא נפוחות ולהזמין אותו להמצץ ועוד להראות אמינה. שמה הוא לחץ על כפתור בלתי נראה שהפיל אותי בבת אחת קילומטרים למטה, וקשר אותי לברז באמבטיה בשלשלאות ברזל כשלא הצלחתי לעמוד בטווח הזמן הרצוי. אז בכיתי ובכיתי ורציתי אל אמא ונשבעתי שאני לא רוצה יותר, עד שהוא בא להרים אותי ופתאום לא הייתי מסוגלת לקום. הייתי חייבת לראות מה קורה בסוף, כי אני לא משוגעת לעבור את כל זה ואז להפסיד את הסוף. הוא מביא אותי הרבה למקום שעל סף איבוד צלם, ושם כבר הייתי עם רגל אחת בפנים אז הוא אסף אותי אליו והניח כרית על הברכיים והכריח אותי לצרוח את כל הגועל והשנאה האלה החוצה.
שנאה חייבת להיות מעורבת כדי להצליח להגיע לקתרזיס. גם כדי לתת קונטרה לכל האהבה.
אני מכירה את המקומות הקשים האלה, אני צריכה אותם. אני ניזונה מהם. ככה או ככה אספק לעצמי סיבות להשאיר סימני ציפורניים על הקירות, אז לפחות שיהיה בהשגחת מבוגר. באותם שלושה ימי ביוב נתתי לעצמי את הדרייב להמשיך. הסתכלתי על עצמי דרך קערת הנירוסטה ונתתי בי את המבט הלועג של סף קצה גבול היכולת.
ובכל זאת, הפעם זו לא נסיעה מהסוג הזה. הוא גם לא מפרק עלי מקלות במבוק לעת מצוא. הוא מחזיק לי יד על קו דק מאד. בלי מחוות דרמטיות ובלי פאתוס הוא שומר אותי על קצה קצה? של השפיות. הוא יכול היה לחבר אותי לרגל של השולחן בסלון, ואמנם הייתי מתרעמת על ההגבלה במרחב התמרון ובכל זאת מסתדרת, אבל אני לא יודעת מה עושים עם איבר שנלקח ככה פתאום. זכות בסיסית שנראית מובנת מאליה גם לכוחות אונר"א, כמו לגרד באף או למצמץ. כמו לשאול אותו לשלומו או סתם לזרוק איזה 'מה' כשלא שמעתי מה הוא אמר, שלא לדבר על לדאוג לו בסך הכל ולשאול אותו אם מתחשקת לו איזו כוס תה. הוא מכריח אותי להשאר עירנית. הוא מכריח אותי לקבל החלטות ולחשוב לפני שאני מדברת. לפעמים הוא שם לי רגליים ומקלות בגלגלים. עכשיו הוא שוקל להגביל גם את יכולת הציטוט שלי. אני אצטרך ללמוד לנסח מחדש גדולים וטובים, או שאפסיק לצטט. על גופתי אני אפסיק לצטט. אני פשוט אאלץ להתחיל להיות יותר מתוחכמת ובו בזמן אני תוהה אם הפסקת השיגעון הזה עדיפה על המשחק שמוביל אותנו לדקויות חדשות של ראש בראש. על כל טעות שלי אני קושרת קשר בחוט רפיה. כל קשר הוא עונש, וביומיים הראשונים צברתי מעל שבעה עשר קשרים. אחרי אחד עשר ימים אני עומדת על שלושים, ולא מפסיקה לברור אופציות כדי שהשאלה הראשונה תהיה הנכונה ביותר.
ככה, לאט, הוא מכרסם לי בשפיות. בצעדים מדודים הוא רוקד איתי על הסף.
אז הוא עומד בדלת בדרך החוצה ואומר שאולי צריך להדק יותר כי אני מסתדרת טוב מדי עם ההגבלות והשיגעון שלי צועק 'לא!' מעצמו, כי אי אפשר יותר. חי אלוהים. ואז הוא אומר שכנראה הגעתי לקצה גבול היכולת ומקפיץ לי את הפיוז. אני לא יודעת לנחש אם יש איזו נקודת עומק שהוא רוצה לראות אם יש לי מספיק חמצן להגיע אליה. אני לא יודעת להחליט אם פעם אחת בחיים מותר להכנע לשילוש הנלוז, והרי כבר למדתי שאני יכולה לעשות את זה, ובחיוך. אמיתי. למדתי שאני יכולה הרבה יותר גרוע. פ??ר?ק כתב רומן שלם בלי האות החיונית e, ואני מתבכיינת על שבועיים מלאים בכל טוב חוץ מסימני שאלה. באמת.
הקירות חפים מסימנים הפעם, ויש גם פרס בסוף, ובכל זאת זה גדול יותר, קשה יותר. מסע בין ראשי.
לפני 15 שנים. 31 במרץ 2009 בשעה 0:19
