מראות

Bent - ברוכה השבה.

כרגיל כתוב יפה כול כך

katzefet​(נשלטת){M} - (ברוך הנמצא, תודה)

petel - אבל מי רוצה להיות בטון?

katzefet​(נשלטת){M} - בטון הוא באמת לא אטרקציה, אבל הוא גם לא קיים יותר.
עכשיו יש רק את הבטן הרכה והמסוכרת חשופה אל העולם.

(ר"ל יש ללמוד לעבוד עם חומרים אחרים. אבל זה לא חכמה לומר את זה עכשיו, עברתי הרבה מאז אתמול..)

פרלין​(נשלטת){ש} - זו לא פחדנות עלובה.

דבר מכל זה הוא לא פחדנות עלובה.

katzefet​(נשלטת){M} - למה זו לא פחדנות?
מה יקרה אם אקפוץ? במקרה הרע אתפזר שוב לכל עבר ואאסוף את עצמי מחדש כמו שאני יודעת.

להצליח לקפוץ זה להשקיט את ההיסטריה הראשונית, זו שמתוך הרגל, שאוחזת בגוף ושולטת בכל נים ולהגיד - מה שהיה לא חייב שיהיה.

פרלין​(נשלטת){ש} - כי אני קוראת פה הרבה זמן ואת אמיצה להפליא אז המשפט הזה הקפיץ אותי.

וחוץ מזה, לכל תהליך דרוש זמן ורק את יכולה לקפוץ את הקפיצה האחרונה. (אולי עכשיו אני הפחדנית?)

ההיפרדות וההתקשות האלה, לאורך זמן, הן לא שוחקות?

katzefet​(נשלטת){M} - :)
לא שאלתי מתוך קנטרנות, אלא באמת כדי לשמוע מה יש לך לומר. אני מתחבטת ואובדת ומחפשת את הדרך הנכונה כבר די הרבה זמן, ואיכשהו תמיד אני מגיעה בחזרה להשלכות של אותם מקומות מפוקפקים מהם ברחתי עד לצד השני של העולם (מנטלית, רגשית, וסוג של פיזית).
לקפוץ לבד ובעצמך זה הקאצ'. לכן זה כל כך קשה, אני חושבת. זה מצריך מציאה (ולא רק חיפוש) של דרך אחרת, כי זו הקיימת רק מביאה עלי מלחמות ומאבקים שמתישים אותי וטורפת אותי בחזרה ובלי שארגיש אל תוך האיבוד הארור.

זה פחד אלוהים.
להבין שכל הנסיון, שעליו את (כלומר אני) נסמכת אין בו באמת כדי לתפקד בעולם ולהבין שצריך לבנות מחדש.
וזמן, יש את כל הזמן שבעולם, אבל מה הזמן שעובר שווה אם אין צעדים אמיתיים שמסתכלים לפחד המשתק בעיניים?

עכשיו אני עוד יותר מבולבלת ונשמעת לעצמי כמו קואוצ'רית בשקל.


(מצטערת, אבל לא הבנתי את מהן אותן הפרדויות והתקשחות..)

פרלין​(נשלטת){ש} - אני יודעת שלא שאלת מתוך קנטרנות.

את לא קואצ'רית בשקל ואת לא נשמעת ככה. אני חושבת שמגיעים לצמתים האלה בחיים, בעיקר מחפשי הדרך. אבל אני מעדיפה שזה יהיה שכבות-שכבות. לא לאבד את הנסיון שלי, אלא להטמיע אותו כך שהוא יהווה מקפצה, לא מכשלה.

(התפרדויות לסוכר, התקשחות לבטון. אני עייפה, קצפת. עייפה מלהתפזר ולאסוף. )

katzefet​(נשלטת){M} - אבל מה אם השכבות שצברנו עד כה אסופות על יסודות עקומים?
מאד קרטזיאני לומר כך, אבל מה אם הניסיון לא מסוגל להוות מקפצה אלא מכשול? למשל, הניסיון לפיו תגובה מסוג אחד מצליחה להשיג לך את הדברים שאת רוצה, או שפשוט התרגלת להגיב בצורה מסויימת לדברים מסויימים, אבל זה כבר לא עובד?

כלומר, אם אני רגילה להגיב באופן אינסטינקטיבי למצב מסויים, אבל זו אינה תגובה נכונה, או לפחות לא אחת שמסוגלת להביא אותי אל המצב הרצוי; כי אני השתניתי, כי הסביבה שלי השתנתה, או כי מעולם בכלל לא ראיתי שזה לא עובד. לא עדיף לשנות מהשורש?
ואולי אנחנו על קו סוכר-בטון-סוכר וחוזר חלילה כי בטון הוא לא החומר הנכון? ואולי אנחנו טועות בלזהות אותו כבטון והוא בכלל זכוכית?
(ספויילר, על כך בפוסט הבא שאין לי זמן לכתוב)

ולמה אין לי זמן לכתוב?
כי אני כותבת עבודה על מאמר של סארטר שעוסק בשאלה האם מה שנמצא בבסיס התודעה הוא קבוע ומאחד את כל הניסיון והחוויות שלנו במסלול אחד בעל אופי מסוג מסויים, או שאולי הדברים דינמיים יותר ואין משהו קבוע בבסיס והתודעה מעצבת את עצמה הלוך ועצוב באמצעות רפלקסיה?

אני מקווה לחזור עם תובנות.
ואם אני כבר כאן - קחי לך את "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף. קוראים אותו בשלוש שעות והוא נותן תמונה מעניינת ושובת לב על ענייני בטון.


(לפעמים נדמה לי כי חיפוש הדרך אף פעם לא נגמר, את יודעת?)

זיקית - גם לבטון דרוש אומץ, ונחישות בעודו עומד בשמש הקופחת, סחוף רוחות וגשם. וגם בטונים מתפוררים לאיטם, חושפים שלד ברזל חזק שניתן לבנות עליו יצירות מופלאות.

JabberwockY​(שולט) - זיקית, איזו תגובה מעולה. מסכים עם כל מילה.

זיקית - תודה.

katzefet​(נשלטת){M} - (הגבתי ואז מחקתי. יש לי עוד קצת מה לחשוב..
בכל מקרה, תודה}{)

זיקית - תודה לך שחלקת. עוגה של קיץ, נענע ושוקולד וכולי..