מראות

ל-מ.

לא הכל אפשר להכניס במילים. אני מסתכלת אחורה על מסלול הדרך ורואה את השביל שפוערת הספינה שלנו במים, עד שקצוות המים נפגשים שוב ומאחים חבורות ישנות ורזולוציה גבוהה של מעשים וצבעים חזקים, ברורים ובוהקים. מלפנים קשת של שקיעה, ולאט הדרך מתקדמת והעין לומדת להעדיף תתי גוונים מדוייקים, ניואנסים של הבדלי צבע,שינויים קלים בטמפרטורה ותזוזות מזעריות בטון הדיבור.
כשאין צורך בלהטוטנות וכתובות אש קשה להבדיל בין קודש לחול כי גם החול כבר מאד אלגנטי ואז קשה לבחור מה לספר ואם בכלל יש משהו חשוב מאחר.

זה ערב רגיל ואני שרועה על ספה, לבושה שמלה אפורה ועטויה של ארוג מצמר לבן, מתמסרת אל אור המנורה החם והנעים,עמוסת תהיות על דרכים ושמחת חיים ופתאום הוא אומר לי לעמוד. ואז להתפשט, אבל להשאיר את של הצמר. ואז ללטף אותי. ואני במקום אחר בכלל אבל מנסה לשמור על ארשת ממוקדת ובדרך לעמוד מולו כושלות לי הרגליים ואני מאבדת שיווי משקל ונשארת תלויה על חוט השערה עד שאפשר לשבת. אני רכה ונימוחה וההוראות הלקוניות שלו חודרות את ענן המקלט שלי. "להסתובב". "ארצה". "לא, ארצה זה ככה". כאילו אני כאן מאתמול. הוא מפשק אותי באצבעות גדולות עד שאני כמעט נקרעת ובודק עד כמה אני רטובה והגוף שלי תמיד בוגד בי ומסגיר מעצמו תגובה פבלובית מלוחלחת, מזמין אותו להכנס אליי באחת עד שאני קופצת למעלה והוא מחזיר אותי בשיער למקום. החדר עדיין אפוף עשן וגלי התנועות שלו מטלטלים אותי עד שאני נאחזת בציפורניים בשטיח כדי לא ליפול. אני מסוחררת ובכל זאת זזה עליו מתוך מיומנות עד שהוא יוצא ממני וקורע שוב באצבעות הגדולות האלה שלו, משאיר אותי מחוררת וחסרה ואני כבר יודעת לנחש לאן הוא יכנס בעוד רגע ויודעת שיכאב נורא אבל משתדלת לזכור שהבטחתי לעצמי שאהיה טובה. הוא לא מוותר ולא צריך כי מה ששלו שלו והקצב שלו מתגבר ואני נושמת באופן אקטיבי, מלאכותי כמעט, מחניקה יבבה וסורקת שבילים בשטיח. הוא אומר לשחרר עוד ואני לא יודעת איך אפשר לפתוח יותר. אני שמה לב שאני שוכחת לנשום ומנסה להזכר, ופתאום מתחילים לצאת ממני קולות אחרים, עצמאיים שאני לא מכירה ופתאום אני שומעת אותו סופר אחורה מעשר ובאחת אני מוטחת ומתנפצת וכל מחשבות שמחות החיים מתנקזות לכדי בכי מסוג שהרבה זמן לא היה ושמתחבר עם אורגזמה מסוג שהרבה זמן לא היתה לידי קתרזיס מושלם.
אני נשארת חור מכווץ מאד אבל אצלנו בבית ההצגה ממשיכה לפעמים גם אחרי שהגברת העסיסית גונחת. הוא ממשיך לבטוש בי גם אחרי שנוקזתי לחלוטין ומזכיר לי שהניקוז האמיתי הוא לצורת עיגול מושלם ועושה בי כל מה שעושה עד שהוטב לו ואני נשארת מכווצת על הכרית.

לוקח לי לילה ועוד חצי יום להתאחות ולהודות באמת על כל זה. גוונים של שגרה מאפשרים קונפליקט רק כשיש זמן, גם אם לאחר מעשה.