איך ברגע אחד הכול נשבר...
איך ברגע אחד כל התקוות מתנפצות להן לרסיסים...
איך בחלקיק שניה כל החיים שלך עוברים לנגד עיינך...
חומות של תקווה, חומות של סבל, של כאב...
שכאתה בא מהמקום הכי נקי, הכי טהור, מלא כוונות, מלא נכונות, מלא אהבה.
כשאתה מודע לכל הסיכונים, מנסה להכין את עצמך לכל סוג של התפתחות לטוב ולרע וברגע אחד...
בדיוק ברגע שאתה מרגיש כמו בלון שעף לשמיים, לעבר השמש, לעבר האושר, רגע אחד אחרי אתה פוגש את העוקץ שמפוצץ אותך בחלקיק שניה. ומשם, הדרך היא רק למאטה.
אתה צונח כמו עלה שנתלש מהעץ. עוד מנסה לתפוס את זרם האוויר החם שעולה לשמיים, התקווה האחרונה שהוא ירים אותך חזרה... אבל לא! אין שום זרם, אין שום תקווה ואין אף אחד שמתכוון להחזיר אותך חזרה.
מה הלאה? מה יהיה בהמשך? איך הם נראים, החיים, שם, לא על העץ, לא בדרך אל האושר? שם, למאטה...
כמה זמן הם נמשכים? מה הטעם בכלל שימשיכו? ובכלל, האם יש שם חיים, שמחה, אושר?...
המשפט הכי נדוש והכי לא מתאים ברגעים האלה, הוא: "כל מה שנעשה, הוא לטובה"
מזה לטובה? למי טוב מזה?
ריק, זה מה שנשאר אחרי הכול. ריק, זה מה ש"ממלא" את הלב, את הנפש...
חוסר רצון להכול, אפתיה מוחלטת...
ורק הכאב מזכיר לך שאתה עדיין חיי ומתקיים...
לפני 16 שנים. 7 בדצמבר 2007 בשעה 17:56
