לפני 17 שנים. 31 באוגוסט 2007 בשעה 0:28
מתיש נורא להיות שמחה כל הזמן.
ואני מניחה שהגיע רגע ההתמוטטות שלי. אני לא מתנגדת, מחבקת את הרגעים השבירים
בתקווה וציפיה כי גם להם יש סוף.
הכל התחיל כששיניתי את קו המחשבה שלי והשינוי בעצם הגיע משתי סיבות.
האחת, העבודה החדשה שהתחלתי והשניה, האבן שנגולה מליבי לאחר ששקעה בי שנים ועם כל סחף רק הובילה אותי למקומות
יותר ויותר שליליים.
סה"כ הכל לא רע בכלל. אפילו די טוב.
אבל כאחת למודת התמוטטויות, כנדנדה היודעת היטב שאין למעלה בלי למטה, כל שנותר לי לעשות הוא לחכות.
ועכשיו באמת ובתמים אומר, שבכמה החודשים האחרונים הייתי מאושרת יותר ממה שהייתי מאושרת מברוב חיי, ועל כך, אני מודה. לעצמי.
מודה שהעקשנות פינתה מקומה להתחדשויות ושינויים.
אז מה שעצוב עכשיו. אז מה שאין סיבה.
אז מה?