מְפַעֵּם

השארתי את האופנוע חונה ליד כל האחרים, חלקם התקבצו סביב איזו זקנה שמכרה תה, חלקם התפזרו בין דוכני אוכל, תכשיטים, או מה שלא היה שם, לא יודע, לא המקומיים ולא החבורה הזו עניינו אותי.
כוח המשיכה של ההר שהתנשא מעלינו תפש את כל תשומת ליבי ולא השאיר מקום אפילו לבקבוק הויסקי המקומי שהיה קשור בצד האופנוע במקום דלק החירום, ושיכול היה להתאים כלכך. ממרגלותיו, על אף שכנראה נראה כמו עוד הר, היה לי ברור שהוא אל קטן. ולא כל חיים אני ניצב למרגלותיו של אלוהים קטן. יהיה זה בוטה מצידי לא להסב את כל שימת ליבי אליו, וזה גם לא היה ממש אפשרי.
הוא לא קרא לי, לא שמעתי קולות בראש, ולא עיקצץ לי בקצות האצבעות. הוא היה נהיר לי כמו שידעתי כשאני רעב, או עייף, או ער. לא היה בו ספק.
הפסגות המושלגות נחשפו בפניי הרבה אחרי שכבר לא ראיתי את האופנועים או את התחנה, המראה שלהן מחק את כל שאר הנוף, לא ריגשה או הפעימה אותי האפשרות שאם אצליח להגיע לפסגה אגע בשלג באמצע המדבר, ידעתי שזה מה שהולך לקרות.

רק את ההר. לא את הפסגות, לא את הבריכות החצי קופאות, לא את החריכים הענקיים שעזרו לי להגיע גבוה יותר, ולא את היצורים מעידנים קדומים שהפכו לאבן, יכולתי לרשום בתודעה שלי, אני לא אוכל לצייר או לתאר אותם, אני יודע שהם היו שם, אני יודע שעצרתי לבחון אותם, לגעת, להריח. אבל הווליום של כל השאר כבר היה אפס.
הטיפוס נמשך עוד פסגות רבות, נגלות לי אחת אחרי השניה. מכל פיסגה נוספת שנשאה אותי יכולתי לראות איך כדור הארץ מתעגל סביב ההר ולמרגלותיו. לפסגה האחרונה היה לוע קטן שפנה לתוך ההר והיה מלא בקרח, הוא רמז לי לא להביט לתוכו, אלא ממנו והלאה.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם, בסוף האלוהים, מניח שהיה לי שעון, פשוט המושג זמן לא קיים במשכן האלים בו התארחתי. אני זוכר שניסיתי להבין מה הגודל של מנהטן יחסית למה שאני רואה לפני, אני זוכר שהבנתי כמה הטבע לועג לנו ולכל מה שאנחנו עושים. אני זוכר שהתחושה העוצמתית של "כמה אני קטן" שמקבלים כשמטיילים בשדרה החמישית הרגישה זניחה כמו לאבד ג׳ולה בארגז חול בגיל חמש. אני זוכר איך המונח ₀א היה ברור עד כדי שיכולתי לאחוז בו בכף ידי.

הכל קיבל פרופורציות חדשות, ידעתי דברים שאיש מעולם לא ידע, חוויתי תובנות שתודעה אנושית דלה מלהכילן, וחשתי הכל וכלום.
ולפני שנעמדתי ללכת השארתי את כל אלו שם.
לא נראה לי שיש איסור לקחת, פשוט לא מקבלים את זה פה בצורה טובה, מלבישים תובנות כאלו בחלוקים לבנים רוויי אבזמים עם שרוולים ארוכים. ובכל מקרה אני לא חושב שיש מה לעשות עם כל זה פה. זה לא תופס כאן גם ככה.

אני חושב שהגעתי חזרה לאופנועים עוד באותו היום, אחת הבנות קיבלה את פניי בפנים מודאגות ואמרה לי "we thought you were dead", אני זוכר שלא הרגשתי כלום, רק עניתי לה באדישות "on the contrary, I just lived a little" ועליתי על האופנוע.

*צחצוח שיניים על הר אחר, כמה ימי רכיבה משם