כשהייתה מתחילה זה לא היה עוצר. הייתה חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה, כל פעם בהלימה חזקה יותר.
עם כל שהגדישה לעצמה עד עכשיו ורק היא יודעת. מטריפה עצמה עד שהייתה צרה, והייתה מרחיבה את דעתה כדי להכיל עוד מהטירוף.
לפעמים ידעתי לעצור את זה מוקדם.
נושא אותה סחוטת דמעות, במורד המדרגות, לרוחב הטיילת, וצועד איתה בבגדים מלאים לתוך הים. והגלים שטפו. המלח צרב בקצב שונה מהדמעות, והמים שיבשו את הנשימה בצורה שונה מהגודש. הים סיפק לה את שני אלו והייתה יכולה להפסיק לבכות.
ולפעמים הייתה מרחיקה מדי, ואחרי ימים הייתי מוצא אותה במיטה תשושה מעצמה.
כשהיינו מתנים זה לא היה עוצר. היינו חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה, כל פעם בהלימה חזקה יותר.
אף אחד לא רצה לעצור את זה. בשום שלב.
והתאווה גדלה כל סיבוב, לפעמים עד שהיה מפחיד מדי, לפעמים עד צלצול הפעמון של השליח עם האוכל, ולפעמים כי חיים וצריך היה לחזור לעולם האמיתי.
והלוואי שפעם אחת היינו מרחיקים מדי, ואחרי ימים אולי היו מוצאים אותנו במיטה, אולי לא, למי אכפת.