מְפַעֵּם

הרוח מכה בפנים, מעוררת בבהלה. למה, מאיפה - אי אפשר לפקוח עניים. התודעה נפקחת במקום, והבזק זכרון מכה, קפצת לכאב קפיצת ראש.

כוחות מושכים אותך מטה, הם לא רעים, הם חלק מהמציאות היומיומית שלך, ברורים ככח הכבידה.

ולמטה יש נדנדה מאוזנת, צבעונית כמו בגני השעשועים, קשה לראות אותה בבירור עם כל הרוח הזו בעניים, אבל ראית אותה כשקפצת, ואת הילדה שיושבת על המושב המרוחק, ממתינה כמו לוליין בקרקס.

בהתחשב בגובה הרם ממנו קפצת, ובכובד המוגזם שבבטן ובקנה הבליעה, ושניתח איתך למטה עכשיו, הילדה הזו הולכת לעוף גבוה.

ההבנה הזו שוקעת והעניים נעצמות בשלווה, המשקל כבר לא מכביד, הוא משרת את המטרה.

הרוח המתגברת מסיטה את קצוות הפה שלך לכדי חיוך, והוא מחלחל לכולך.