א.
קשה היה לנחש מה חולף במוחו כשהקשיב לפרזנטציות של ששת הצוותים שהציגו בפניו, כל אחד בתורו, שש הצעות שנהגו ונערכו בקפידה במשך חודשים, ימים כלילות, על מנת שיבחר מתוכן.
מתוך הריכוז בו הקשיב, השאלות ששאל, וצל החיוך שליטף את שפתיו לשמע הומור שנשזר בדייקנות מדודה בתוך עמודות של נתונים חשבונאיים, טבלאות , מלל והמחשות ויזואליות, ניתן היה להתרשם שהוא מהיר קליטה, מנומס, פרפקציוניסט. שום דבר בהתנהגותו לא הסגיר את היותו אחד האנשים המשפיעים והמבריקים בתעשייה, ושום דבר לא הסגיר את תאוותיו.
כולנו רצינו להיבחר. זה היה הפרוייקט היוקרתי ביותר שהמשרד זכה בו מאז היווסדו, והבחירה הייתה כרוכה באפשרויות קידום לתפקידים נחשקים, ובבונוס כספי משמעותי.
והיה כמובן הבונוס הנוסף; זה, שעצם הרצון לזכות בו גרם לי לשנוא את עצמי על חולשתי.
********************
פגשתי אותו לראשונה כשהגשנו תקציר של ההצעות. ישבנו, כמו היום, סביב השולחן בחדר הישיבות, והמתנו . הוא איחר מאד. נדמה לי שעד שהגיע הספקנו לחסל את הבורקס ולא מעט מנות קפאין שכולנו היינו זקוקים להן לאחר לילה חסר שינה . הוא אפילו לא טרח להודיע שיתעכב , וכשהגיע לבסוף, פתח את הישיבה בהתנצלות לאקונית, ללא הסברים. הוא היה נחרץ בקשר לצרכים ולדרישות שלו, והביקורת שלו, כשעבר על התקצירים, הייתה קשה, בוטה, ולא מצועצעת. הוא גם לא רצה לשמוע הבהרות, או "תירוצים" כלשונו, פשוט הרים את ידו, והשתיק כל מי שניסה להצטדק.
הוא הרגיז אותי.
הארוגנטיות הנונשלנטית, והדרישה חסרת הפשרות לשלמות ללא התחשבות במאמץ שהושקע, הכעיסה אותי. כך גם חוסר ההתייחסות שלו לתקציר שלי, אותו פטר כ"מעניין".
בהפסקת הקפה הראשונה אספתי את החפצים שלי בידיעה שאיש לא יתאבל על פרישתי המוקדמת . פחות מתמודדת אחת פירושו יותר סיכוי לאחרים , ומבחינתי.. ובכן, אגו מחורבן אני מניחה. לא מוכנה להשקיע את עצמי עבור מי שלא יודע להעריך אותי.
הטלפון מהבוס הישיר שלי תפס אותי ביציאה מהבניין.
"הוא עצר את הישיבה וממתין שתחזרי. " צווח בקול היסטרי , והמשיך ברצף של מילות פיתוי ואיום שלא חדרו את התודעה שלי , אבל המשיכו לזמזם באוזן שלי עד שהשתכנע שירדתי מהמעלית בקומה החמישית. לא הייתה לי ברירה. סירוב פירושו לא רק אבדן מקום העבודה הנוכחי באופן שאיש לא יסלח לי עליו לעולם, אלא גם חסימת האפשרויות שלי בעתיד. אף אחד לא יעסיק או יתעסק עם מי שבשל גחמה איבדה את הלקוח הנחשק ביותר שניתן לחלום עליו.
הבן זונה ידע את הכח שלו ולא היסס להשתמש בו.
חזרתי לחדר והתיישבתי ככפואת שד.הייתה דממה מוחלטת להוציא את רשרוש ניירות העבודה שפרשתי על השולחן לפני. הוא המתין בסבלנות, זרועותיו שלובות על חזהו, וכשסיימתי, הודה לי על שנמלכתי בדעתי וזיק של חיוך בעיניו שידר לי עד כמה הוא נהנה .
הסבתי את מבטי, וכשהחזרתי אותו, כדי להציץ, בעל כורחי, בעיניו, כבר הסיט אותן ממני. יותר הוא לא הביט בי עד שהגיע תורי לדבר, וגם אז לא התערב בדברי, מניח לי ללעלע קטעי משפטים מבעד לגרון יבש כאוטומט.
כשסיימתי, נשען לאחור ונראה כמי שמגבש לעצמו דעה, ואני ניחמתי את האגו המתרסק שלי בכך ש"אם יפסול אותי על הסף, אוכל להסתלק מכאן" , ובנצח שחלף עד שדיבר חיפשתי בעיניהם של מתחרי רמזים לכך שלא ביזיתי את עצמי לחלוטין.
"את צריכה להשתפר, אבל אני חושב שעם קצת עבודה ,תהיי מסוגלת לספק אותי", פסק לבסוף, ושוב חלף הזיק המרושע בעיניו והקפיץ את כל המתגים שלי, מטלטל אותי בין הרצון להחטיף לו סטירה לבין גל של רוממות רוח, שבעט בבית החזה שלי בכזו עוצמה עד שבחודשים הבאים הייתי מוכנה לעבוד , לנשום, לישון, לקום ולהתקיים רק כדי לשחזר אותו. רציתי לספק אותו. רציתי הרבה יותר.
***************************************
נ.
אני מכיר בכח שלי, ואינני מהסס להשתמש בו, אבל לא השתמשתי בו נגדה . היא באמת הייתה טובה, ולא הייתה לי כל כוונה להניח לה לפרוש כילדה אווילה. מעבר לכך, כשחזרה לחדר, ראשה המורם מתריס ועיניה מבריקות מהתסכול אותו לא העזה לבטא במילים, חשתי את חושי הצייד שלי מתעוררים.
אחר כך, כשעמדה והציגה את עבודתה, סקרתי אותה. ממילא לא היה טעם להקשיב למשפטים המגומגמים שלא היו מובילים אותה רחוק לולא קראתי קודם לכן את החומר הכתוב. כשדיברה הסיטה את השיער מדי פעם ומוללה את תנוך האוזן שלה, וכשהתרחקה ממסך המצגת והמתינה לתמונה שתעלה, העבירה את העפרון סביב שפתיה , מציירת אותן בהיסח הדעת.
היא לא הביטה בעיני פעם אחת, אבל זה לא הדאיג אותי. היא עוד תביט.
כשסיימה לדבר, לקח לי רגע כדי לנסח את התרשמותי במדוייק. אני חושב שהיא הבינה.
********************************************
א.
הייתי כמכושפת.
בכל שבוע היה מגיע כדי לעמוד על ההתקדמות שלנו, ומרגע שהיה נכנס לבניין יכולתי לחוש בנוכחותו. הוא הקרין שליטה עצמית מוחלטת, ושום דבר בו לא העיד על סערה פנימית, אבל אני ידעתי שהיא קיימת. ידעתי, כי רציתי שתהיה קיימת. כי רציתי להיות הפורקן שלה.
תמיד ניגש אלי בסוף, לאחר שסיים עם האחרים, ואני הייתי משננת לעצמי את שאומר כדי שלא אתפס ללא מילים, ומסדרת את השיער בעצבנות. חיכיתי לרגעים האלו, בהם היה סוקר את העבודה , ובתוך דקות מנתח, ומכוון. לא סתם אמרו עליו שהוא מבריק, הדגשים שידע לשים היו תמיד ענייניים ומדויקים, ומה שבאותה ישיבה ראשונה הצטייר לי כשחצנות התחלף בהערכה גדולה לשכל החריף ולראייה הייחודית.
התענגתי על העבודה מולו, היא הזריקה בי אדרנלין של אתגר, ואם החמיא לי, יכולתי להלך על השמיים.
ולצד העבודה, כבר שלושה חודשים חלפו והענייניות המופגנת בה התייחס אלי הוציאה אותי מדעתי. ידעתי שהמוכנות שלי אליו מרוחה על הפרצוף שלי באותיות קידוש לבנה ולא הייתה לי שום דרך למחוק אותה משם.
ואז, באחת הפעמים בהם נשענתי בכפות ידי על מפה, מאתרת עבורו מיקום שביקש להדגיש, שמעתי את הקול העמוק שלו מאחורי. "כשתהיי מוכנה, אני מתכוון לקחת אותך". התאבנתי . יכולתי לדמיין איך אני נראית מנקודת המבט שלו, אבל עד שהזדקפתי כבר הלך.
************************************
נ.
היא הרשימה אותי, ובהחלט הייתה אחת המועמדות המובילות. בעניין הזה היא לא תקבל הנחות. ובעצם, בשום עניין, חייכתי לעצמי.
כשנשענה על השולחן, שדיה דוחקים את הבד הדקיק אל הקצה ומתאר פטמותיה מצוייר בו בבירור, וקימור ישבנה מונף בזוית מדוייקת יכולתי לחשוב על יותר מדרך אחת לקחת אותה.
בהיסח הדעת אגרפתי את ידי סביב סרגל פלסטיק והצלפתי בו על כף ידי השמאלית, בודק את גמישותו. היא התאבנה, כממתינה , אבל למרות ואולי בגלל שגמעתי את המראה כהלך צמא במדבר, עצרתי בעצמי, השלכתי את הסרגל במהירות ויצאתי..
***************************************
א.
יכולתי לשמוע את שריקת הסרגל טרם הכה בידו, וגם את משק הפלסטיק בעור החשוף, ולא יכולתי לעצור את זליגת הרטיבות .
כשהלך התיישבתי, לא מסוגלת לשאת את עוד את הצורך שהלך והשתלט על הווייתי, מחשמל וטוען כל תא ותא שלי עד להתפקע . יכולתי לחוש כל עצב, כל שערה. רציתי לצעוק, להטיח את הראש בקיר, כל דבר שיחרר ולו חלק מהאנרגיה העצומה שנאצרה בי.
בצהריים כתב לי. "אני נאלץ להקדים את ה"דד ליין". ההצעות הסופיות יוגשו בעוד שלושה שבועות שבועות מהיום" ומתחת לזה הוסיף-
"ובנימה אישית- אני מצפה ממך להיות מוכנה".
בערב קיבלתי חבילה קטנה. לשווא חיפשתי את שם השולח למרות שזה יכול היה להיות רק אדם אחד.
פלאג. סכין גילוח. ערכת חוקן.
באותו ערב התחלתי להכין את עצמי עבורו.
לפעמים כשעמד לידי רציתי לספר לו, לשתף אותו, אבל הוא מעולם לא שאל, מרוכז כולו בעבודה, מתעלם מהמצוקה שהלכה ונבנתה אל שיאה.
********************************************
נ.
בשלושת השבועות הבאים ראיתי אותה כמעט כל יום, חיה על אדרנלין טהור, משכללת, משפרת, מהקצעת את ההצעה, לא מניחה לרגע למירוץ המטורף נגד הזמן להכניע אותה. היא חייבת הייתה להיות הכי טובה, לא רק בשבילה, אלא בשבילי. המרחק בין הכישרון העצום שהפגינה, והביטחון שלה כשעמדה על קרקע יציבה, לבין התמונה של הבשר הרך שלה רוטט תחת זנבות השוט ריתק אותי . קיוויתי שהיא מוכנה לנפילה.המסחררת. שיש בה אמונה.
לפעמים כשנעמדתי קרוב אליה כמעט ונשברה. ידעתי שהיא רוצה לספר לי, שהיא ממתינה לרמז שיפתור עבורה באופן ודאי את השאלות שלה. לאחר שהייתי סוגר אחרי את הדלת הרשיתי לעצמי לחייך. היא הייתה מוכנה.
הזמנתי חדר במלון בו אמורה הייתה הישיבה להתקיים למחרת.
הכנתי אותו
********************
א.
בבוקר החלקתי את הכוס, מקפידה להסיר כל שערה, מחליקה עליו אצבעות רטובות ונותנת להן לנדוד אל פי הטבעת .
ניקיתי את המעיים, מתענגת על ההשפלה שבמחשבה שבעוד הוא סועד ארוחת בוקר מהירה אני מכינה את גופי עבור תאוותיו.
המתח העצום התפוגג קצת. ההצעה הייתה כרוכה בעשרה כרכים שהוגשו לחברי הדירקטוריון. במקלחת עיסיתי את פי הטבעת הרגיש עדיין, עוצמת עיניים, מרחיבה את הפישוק.. הפלאג החליק פנימה. פוער ומרחיב וממלא.. כרעתי במשך דקות ארוכות, נותנת למים לשטוף ולטפטף מעל פטמותי ושערי, וידעתי שלעולם לא אהיה מוכנה מספיק לרגע ההיפוך..
יצאתי
**************************************
נ.
הזמנתי ארוחת בוקר לחדר, מול הגלים. יכולתי לדמיין אותה מתנקה ומתקרצפת, ואת עוצמתו המשתנה של השוט נלפת בבשר השפתיים הבשרניות והחשופות הממתינות למגעי, יכולתי להריח את ריח הרטיבות שדבקה בירכיה מתערבל בריחו המלוח של הים..
המחשבה הייתה מענגת.. מזגתי לי כוס של מיץ תפוזים.
קראתי את ההצעות אתמול, ולא היה כמעט ספק ששלה תאושר. כבר יכולתי לחוש באופוריה , בידית העור השחורה, שתותך בה בקצב הולך וגובר שיקח אותה אל גבול הסיבולת. בגופה המיוזע הנאנק תחתי.
****************************************
א.
אינני זוכרת הרבה מהרגע שבה נבחרה ההצעה של הצוות שלי, חוץ מאשר החיפוש הנואש שלי אחר העיניים שלו בתוך ים העיניים שמסביבי . הייתה הרבה שמחה , וכוסיות יין שהושקו, והתארגנות ספונטנית ללכת ולרקוד עד אור הבוקר, ואני לא ראיתי אותו בשום מקום.
הרגשתי מסוחררת. כל המתח של החודשים האחרונים התפרק באחת, מציף אותי בסיפוק קצר המועד של ההצלחה. הברכות והנשיקות בלבלו אותי, חייכתי, צחקתי, ריחפתי, וכאבתי . לא הבנתי לאן נעלם. עכשיו. דווקא עכשיו.
כובד היד שלו על הכתף שלי עצר אותי בדרך החוצה.
"שוב?" שמעתי את הקול העמוק שלו מחייך, ולפתע הרגשתי חסרת גוף, כמו נקודה קטנה במרחב שנודדת אליו.
"חדר 910, אני אתנצל עבורך" הורה, והטון שלו לא הותיר מקום לויכוח.
נקודת ההיפוך.
*******************************************
נ.
ברגע שחשה בידי נרעדה, כאילו מנסה לנער מעליה את כבלי הציווי הפתאומי, מתקוממת כנגד ההוראה שטרפה את קלפי התוכניות שלה.
נתתי לה את הזמן, מתענג על המאבק המתרחש בה לנגד עיני, מעסה את השקע שבבסיס הגולגולת שלה באצבעות איטיות, מווסת את קצב נשימותיה, מאפשר לה להיפרד מעל המציאות הרועשת הגועשת סביב בקולות צחוק, ולשקוע אל המציאות האחרת.
כשנרפתה ונעתרה לאצבעותי הוריתי לה לעלות. הבטחתי להתנצל בשמה.
****************************************
א.
עמדתי על השרפרף הקטן. מול המראה. עדיין לבושה.. ממתינה לו במקום שביקש, נחרדת לשמע הדלת הנטרקת אחריו.
הקול החרישי בו לחש לי מילים שלא הבנתי, ואצבעותיו שרפרפו על בשרי,מפשיטות אותי, חושפות פיסה אחר פיסה של בשר לבן הפנטו אותי. לולא החבל שכרך סביב שדי, וביניהם, ולמטה אל בין ירכי, שורט את הפתחים שלי וחוזר ועולה כדי לאזוק את פרקי מאחורי הגב ואל הוו שבתקרה , הייתי נופלת.
הוא בדק את החבלים, מוודא שיש לי מרחב תנועה שיאפשר לו להוריד אותי על ברכי ואז חזר ומתח אותם, מאפשר לי להתבונן בדמותי שבמראה. מתוחה, מפושקת ופעורה.
האצבעות שלו הפכו פולשניות יותר, חודרות לתוכי, לשות, בודקות את תגובותי.
הגוף שלי הפך לגוש בוער, כואב, נתון לחסדיו.
חיבר את המצבטים במיומנות, מתעלם מגניחות הכאב, מהשדיים שלי שמושכים אותי קדימה, כורעים תחת משקל השרשרת.
ואז כרע מולי וליטף את פני בעדינות שגרמה לדמעות לפרוץ עוד טרם נגע בי.
"מוכנה?" שאל כשנטל את השוט לידיו.
"מוכנה".
לפני 15 שנים. 6 באוקטובר 2009 בשעה 18:57
