הכלבונת שלך ורק שלך- בגובה הרצפה

א.

קשה היה לנחש מה חולף במוחו כשהקשיב לפרזנטציות של ששת הצוותים שהציגו בפניו, כל אחד בתורו, שש הצעות שנהגו ונערכו בקפידה במשך חודשים, ימים כלילות, על מנת שיבחר מתוכן.

מתוך הריכוז בו הקשיב, השאלות ששאל, וצל החיוך שליטף את שפתיו לשמע הומור שנשזר בדייקנות מדודה בתוך עמודות של נתונים חשבונאיים, טבלאות , מלל והמחשות ויזואליות, ניתן היה להתרשם שהוא מהיר קליטה, מנומס, פרפקציוניסט. שום דבר בהתנהגותו לא הסגיר את היותו אחד האנשים המשפיעים והמבריקים בתעשייה, ושום דבר לא הסגיר את תאוותיו.

כולנו רצינו להיבחר. זה היה הפרוייקט היוקרתי ביותר שהמשרד זכה בו מאז היווסדו, והבחירה הייתה כרוכה באפשרויות קידום לתפקידים נחשקים, ובבונוס כספי משמעותי.

והיה כמובן הבונוס הנוסף; זה, שעצם הרצון לזכות בו גרם לי לשנוא את עצמי על חולשתי.

********************

פגשתי אותו לראשונה כשהגשנו תקציר של ההצעות. ישבנו, כמו היום, סביב השולחן בחדר הישיבות, והמתנו . הוא איחר מאד. נדמה לי שעד שהגיע הספקנו לחסל את הבורקס ולא מעט מנות קפאין שכולנו היינו זקוקים להן לאחר לילה חסר שינה . הוא אפילו לא טרח להודיע שיתעכב , וכשהגיע לבסוף, פתח את הישיבה בהתנצלות לאקונית, ללא הסברים. הוא היה נחרץ בקשר לצרכים ולדרישות שלו, והביקורת שלו, כשעבר על התקצירים, הייתה קשה, בוטה, ולא מצועצעת. הוא גם לא רצה לשמוע הבהרות, או "תירוצים" כלשונו, פשוט הרים את ידו, והשתיק כל מי שניסה להצטדק.
הוא הרגיז אותי.
הארוגנטיות הנונשלנטית, והדרישה חסרת הפשרות לשלמות ללא התחשבות במאמץ שהושקע, הכעיסה אותי. כך גם חוסר ההתייחסות שלו לתקציר שלי, אותו פטר כ"מעניין".

בהפסקת הקפה הראשונה אספתי את החפצים שלי בידיעה שאיש לא יתאבל על פרישתי המוקדמת . פחות מתמודדת אחת פירושו יותר סיכוי לאחרים , ומבחינתי.. ובכן, אגו מחורבן אני מניחה. לא מוכנה להשקיע את עצמי עבור מי שלא יודע להעריך אותי.

הטלפון מהבוס הישיר שלי תפס אותי ביציאה מהבניין.

"הוא עצר את הישיבה וממתין שתחזרי. " צווח בקול היסטרי , והמשיך ברצף של מילות פיתוי ואיום שלא חדרו את התודעה שלי , אבל המשיכו לזמזם באוזן שלי עד שהשתכנע שירדתי מהמעלית בקומה החמישית. לא הייתה לי ברירה. סירוב פירושו לא רק אבדן מקום העבודה הנוכחי באופן שאיש לא יסלח לי עליו לעולם, אלא גם חסימת האפשרויות שלי בעתיד. אף אחד לא יעסיק או יתעסק עם מי שבשל גחמה איבדה את הלקוח הנחשק ביותר שניתן לחלום עליו.
הבן זונה ידע את הכח שלו ולא היסס להשתמש בו.

חזרתי לחדר והתיישבתי ככפואת שד.הייתה דממה מוחלטת להוציא את רשרוש ניירות העבודה שפרשתי על השולחן לפני. הוא המתין בסבלנות, זרועותיו שלובות על חזהו, וכשסיימתי, הודה לי על שנמלכתי בדעתי וזיק של חיוך בעיניו שידר לי עד כמה הוא נהנה .
הסבתי את מבטי, וכשהחזרתי אותו, כדי להציץ, בעל כורחי, בעיניו, כבר הסיט אותן ממני. יותר הוא לא הביט בי עד שהגיע תורי לדבר, וגם אז לא התערב בדברי, מניח לי ללעלע קטעי משפטים מבעד לגרון יבש כאוטומט.
כשסיימתי, נשען לאחור ונראה כמי שמגבש לעצמו דעה, ואני ניחמתי את האגו המתרסק שלי בכך ש"אם יפסול אותי על הסף, אוכל להסתלק מכאן" , ובנצח שחלף עד שדיבר חיפשתי בעיניהם של מתחרי רמזים לכך שלא ביזיתי את עצמי לחלוטין.

"את צריכה להשתפר, אבל אני חושב שעם קצת עבודה ,תהיי מסוגלת לספק אותי", פסק לבסוף, ושוב חלף הזיק המרושע בעיניו והקפיץ את כל המתגים שלי, מטלטל אותי בין הרצון להחטיף לו סטירה לבין גל של רוממות רוח, שבעט בבית החזה שלי בכזו עוצמה עד שבחודשים הבאים הייתי מוכנה לעבוד , לנשום, לישון, לקום ולהתקיים רק כדי לשחזר אותו. רציתי לספק אותו. רציתי הרבה יותר.

***************************************

נ.

אני מכיר בכח שלי, ואינני מהסס להשתמש בו, אבל לא השתמשתי בו נגדה . היא באמת הייתה טובה, ולא הייתה לי כל כוונה להניח לה לפרוש כילדה אווילה. מעבר לכך, כשחזרה לחדר, ראשה המורם מתריס ועיניה מבריקות מהתסכול אותו לא העזה לבטא במילים, חשתי את חושי הצייד שלי מתעוררים.

אחר כך, כשעמדה והציגה את עבודתה, סקרתי אותה. ממילא לא היה טעם להקשיב למשפטים המגומגמים שלא היו מובילים אותה רחוק לולא קראתי קודם לכן את החומר הכתוב. כשדיברה הסיטה את השיער מדי פעם ומוללה את תנוך האוזן שלה, וכשהתרחקה ממסך המצגת והמתינה לתמונה שתעלה, העבירה את העפרון סביב שפתיה , מציירת אותן בהיסח הדעת.

היא לא הביטה בעיני פעם אחת, אבל זה לא הדאיג אותי. היא עוד תביט.

כשסיימה לדבר, לקח לי רגע כדי לנסח את התרשמותי במדוייק. אני חושב שהיא הבינה.

********************************************
א.

הייתי כמכושפת.

בכל שבוע היה מגיע כדי לעמוד על ההתקדמות שלנו, ומרגע שהיה נכנס לבניין יכולתי לחוש בנוכחותו. הוא הקרין שליטה עצמית מוחלטת, ושום דבר בו לא העיד על סערה פנימית, אבל אני ידעתי שהיא קיימת. ידעתי, כי רציתי שתהיה קיימת. כי רציתי להיות הפורקן שלה.

תמיד ניגש אלי בסוף, לאחר שסיים עם האחרים, ואני הייתי משננת לעצמי את שאומר כדי שלא אתפס ללא מילים, ומסדרת את השיער בעצבנות. חיכיתי לרגעים האלו, בהם היה סוקר את העבודה , ובתוך דקות מנתח, ומכוון. לא סתם אמרו עליו שהוא מבריק, הדגשים שידע לשים היו תמיד ענייניים ומדויקים, ומה שבאותה ישיבה ראשונה הצטייר לי כשחצנות התחלף בהערכה גדולה לשכל החריף ולראייה הייחודית.
התענגתי על העבודה מולו, היא הזריקה בי אדרנלין של אתגר, ואם החמיא לי, יכולתי להלך על השמיים.

ולצד העבודה, כבר שלושה חודשים חלפו והענייניות המופגנת בה התייחס אלי הוציאה אותי מדעתי. ידעתי שהמוכנות שלי אליו מרוחה על הפרצוף שלי באותיות קידוש לבנה ולא הייתה לי שום דרך למחוק אותה משם.

ואז, באחת הפעמים בהם נשענתי בכפות ידי על מפה, מאתרת עבורו מיקום שביקש להדגיש, שמעתי את הקול העמוק שלו מאחורי. "כשתהיי מוכנה, אני מתכוון לקחת אותך". התאבנתי . יכולתי לדמיין איך אני נראית מנקודת המבט שלו, אבל עד שהזדקפתי כבר הלך.

************************************
נ.

היא הרשימה אותי, ובהחלט הייתה אחת המועמדות המובילות. בעניין הזה היא לא תקבל הנחות. ובעצם, בשום עניין, חייכתי לעצמי.
כשנשענה על השולחן, שדיה דוחקים את הבד הדקיק אל הקצה ומתאר פטמותיה מצוייר בו בבירור, וקימור ישבנה מונף בזוית מדוייקת יכולתי לחשוב על יותר מדרך אחת לקחת אותה.

בהיסח הדעת אגרפתי את ידי סביב סרגל פלסטיק והצלפתי בו על כף ידי השמאלית, בודק את גמישותו. היא התאבנה, כממתינה , אבל למרות ואולי בגלל שגמעתי את המראה כהלך צמא במדבר, עצרתי בעצמי, השלכתי את הסרגל במהירות ויצאתי..


***************************************
א.

יכולתי לשמוע את שריקת הסרגל טרם הכה בידו, וגם את משק הפלסטיק בעור החשוף, ולא יכולתי לעצור את זליגת הרטיבות .
כשהלך התיישבתי, לא מסוגלת לשאת את עוד את הצורך שהלך והשתלט על הווייתי, מחשמל וטוען כל תא ותא שלי עד להתפקע . יכולתי לחוש כל עצב, כל שערה. רציתי לצעוק, להטיח את הראש בקיר, כל דבר שיחרר ולו חלק מהאנרגיה העצומה שנאצרה בי.

בצהריים כתב לי. "אני נאלץ להקדים את ה"דד ליין". ההצעות הסופיות יוגשו בעוד שלושה שבועות שבועות מהיום" ומתחת לזה הוסיף-

"ובנימה אישית- אני מצפה ממך להיות מוכנה".

בערב קיבלתי חבילה קטנה. לשווא חיפשתי את שם השולח למרות שזה יכול היה להיות רק אדם אחד.

פלאג. סכין גילוח. ערכת חוקן.

באותו ערב התחלתי להכין את עצמי עבורו.

לפעמים כשעמד לידי רציתי לספר לו, לשתף אותו, אבל הוא מעולם לא שאל, מרוכז כולו בעבודה, מתעלם מהמצוקה שהלכה ונבנתה אל שיאה.

********************************************
נ.

בשלושת השבועות הבאים ראיתי אותה כמעט כל יום, חיה על אדרנלין טהור, משכללת, משפרת, מהקצעת את ההצעה, לא מניחה לרגע למירוץ המטורף נגד הזמן להכניע אותה. היא חייבת הייתה להיות הכי טובה, לא רק בשבילה, אלא בשבילי. המרחק בין הכישרון העצום שהפגינה, והביטחון שלה כשעמדה על קרקע יציבה, לבין התמונה של הבשר הרך שלה רוטט תחת זנבות השוט ריתק אותי . קיוויתי שהיא מוכנה לנפילה.המסחררת. שיש בה אמונה.

לפעמים כשנעמדתי קרוב אליה כמעט ונשברה. ידעתי שהיא רוצה לספר לי, שהיא ממתינה לרמז שיפתור עבורה באופן ודאי את השאלות שלה. לאחר שהייתי סוגר אחרי את הדלת הרשיתי לעצמי לחייך. היא הייתה מוכנה.

הזמנתי חדר במלון בו אמורה הייתה הישיבה להתקיים למחרת.

הכנתי אותו


********************
א.

בבוקר החלקתי את הכוס, מקפידה להסיר כל שערה, מחליקה עליו אצבעות רטובות ונותנת להן לנדוד אל פי הטבעת .
ניקיתי את המעיים, מתענגת על ההשפלה שבמחשבה שבעוד הוא סועד ארוחת בוקר מהירה אני מכינה את גופי עבור תאוותיו.
המתח העצום התפוגג קצת. ההצעה הייתה כרוכה בעשרה כרכים שהוגשו לחברי הדירקטוריון. במקלחת עיסיתי את פי הטבעת הרגיש עדיין, עוצמת עיניים, מרחיבה את הפישוק.. הפלאג החליק פנימה. פוער ומרחיב וממלא.. כרעתי במשך דקות ארוכות, נותנת למים לשטוף ולטפטף מעל פטמותי ושערי, וידעתי שלעולם לא אהיה מוכנה מספיק לרגע ההיפוך..

יצאתי

**************************************
נ.

הזמנתי ארוחת בוקר לחדר, מול הגלים. יכולתי לדמיין אותה מתנקה ומתקרצפת, ואת עוצמתו המשתנה של השוט נלפת בבשר השפתיים הבשרניות והחשופות הממתינות למגעי, יכולתי להריח את ריח הרטיבות שדבקה בירכיה מתערבל בריחו המלוח של הים..
המחשבה הייתה מענגת.. מזגתי לי כוס של מיץ תפוזים.

קראתי את ההצעות אתמול, ולא היה כמעט ספק ששלה תאושר. כבר יכולתי לחוש באופוריה , בידית העור השחורה, שתותך בה בקצב הולך וגובר שיקח אותה אל גבול הסיבולת. בגופה המיוזע הנאנק תחתי.

****************************************

א.

אינני זוכרת הרבה מהרגע שבה נבחרה ההצעה של הצוות שלי, חוץ מאשר החיפוש הנואש שלי אחר העיניים שלו בתוך ים העיניים שמסביבי . הייתה הרבה שמחה , וכוסיות יין שהושקו, והתארגנות ספונטנית ללכת ולרקוד עד אור הבוקר, ואני לא ראיתי אותו בשום מקום.
הרגשתי מסוחררת. כל המתח של החודשים האחרונים התפרק באחת, מציף אותי בסיפוק קצר המועד של ההצלחה. הברכות והנשיקות בלבלו אותי, חייכתי, צחקתי, ריחפתי, וכאבתי . לא הבנתי לאן נעלם. עכשיו. דווקא עכשיו.

כובד היד שלו על הכתף שלי עצר אותי בדרך החוצה.

"שוב?" שמעתי את הקול העמוק שלו מחייך, ולפתע הרגשתי חסרת גוף, כמו נקודה קטנה במרחב שנודדת אליו.

"חדר 910, אני אתנצל עבורך" הורה, והטון שלו לא הותיר מקום לויכוח.

נקודת ההיפוך.

*******************************************
נ.

ברגע שחשה בידי נרעדה, כאילו מנסה לנער מעליה את כבלי הציווי הפתאומי, מתקוממת כנגד ההוראה שטרפה את קלפי התוכניות שלה.
נתתי לה את הזמן, מתענג על המאבק המתרחש בה לנגד עיני, מעסה את השקע שבבסיס הגולגולת שלה באצבעות איטיות, מווסת את קצב נשימותיה, מאפשר לה להיפרד מעל המציאות הרועשת הגועשת סביב בקולות צחוק, ולשקוע אל המציאות האחרת.

כשנרפתה ונעתרה לאצבעותי הוריתי לה לעלות. הבטחתי להתנצל בשמה.

****************************************
א.

עמדתי על השרפרף הקטן. מול המראה. עדיין לבושה.. ממתינה לו במקום שביקש, נחרדת לשמע הדלת הנטרקת אחריו.

הקול החרישי בו לחש לי מילים שלא הבנתי, ואצבעותיו שרפרפו על בשרי,מפשיטות אותי, חושפות פיסה אחר פיסה של בשר לבן הפנטו אותי. לולא החבל שכרך סביב שדי, וביניהם, ולמטה אל בין ירכי, שורט את הפתחים שלי וחוזר ועולה כדי לאזוק את פרקי מאחורי הגב ואל הוו שבתקרה , הייתי נופלת.

הוא בדק את החבלים, מוודא שיש לי מרחב תנועה שיאפשר לו להוריד אותי על ברכי ואז חזר ומתח אותם, מאפשר לי להתבונן בדמותי שבמראה. מתוחה, מפושקת ופעורה.

האצבעות שלו הפכו פולשניות יותר, חודרות לתוכי, לשות, בודקות את תגובותי.

הגוף שלי הפך לגוש בוער, כואב, נתון לחסדיו.

חיבר את המצבטים במיומנות, מתעלם מגניחות הכאב, מהשדיים שלי שמושכים אותי קדימה, כורעים תחת משקל השרשרת.

ואז כרע מולי וליטף את פני בעדינות שגרמה לדמעות לפרוץ עוד טרם נגע בי.

"מוכנה?" שאל כשנטל את השוט לידיו.

"מוכנה".

לפני שהוא גומר הוא צועק . אני מכירה את הצעקה הזו טוב כל כך עד שהיא קורעת מתוכי את הכבד. אני יכולה להרגיש את הזין שלו מתנפח ומתחכך בתוכי כמו כאבי פאנטום של רגל כרותה, הכוס שלי צורח.
אבל הזין שלו בכוס שלה, והאגן שלה נע בהתאמה מושלמת עם שלו, כמו מכונה שדוהרת אל השיא.
כשהצעקה מפלחת את האויר והוא ומתמוטט עליה, היא אוספת אותו בין זרועותיה עד שהוא נרגע ומרים את הראש ומנשק את השפתיים המושלמות שלה, ואני לא קיימת שם בכלל. משותקת, דבוקה לכורסה כשהרגליים שלי פשוקות לרווחה, חושפות את הרטיבות הבלתי נשלטת, והחזה שלי עולה ויורד .

היא נשכבת לאחור ונשענת על המרפק, וכשהעיניים שלה נתקלות בי, השפתיים שלה מתעקלות בחצי חיוך והיא מושכת את הראש שלו אל הבטן שלה ומלטפת עד שהוא מגרגר מהנאה תחת הציפורניים האדומות שלה. היא הורגת אותי לאט עם המבט הזה כשהיא סוקרת אותי כמו חתיכת בשר בשוק, ומעירה הערות . " שקלת פעם את העטינים שלה?" היא שואלת אותו והוא צוחק קצת ושולח יד עצלה אל השדיים הזקופים שלה. " אני חייבת לחלוב אותה פעם" היא לא מרפה, והוא מחבק לה את הבטן ומבטיח לה שתהיה לה הזדמנות, בזמן שהפנים שלי בוערים כמו מדורה. "וגם גילוח קל לא יזיק לה" היא ממשיכה, ומבשרת לי שבהזדמנות הראשונה היא תדאג לזה באופן אישי.

"יופי של עבודת הכנה" היא מחמיאה לי פתאום, וצוחקת, " ואם אני לא טועה היית מוכנה לפני כמה דקות לבלוע את השיטפון שהוא כרגע הפקיד בכוס שלי".
הוא לא מתערב, רק מנשק לה את הפטמות בעדינות, וגורם לה לגרגר ולצחקק.
"אבל עוד לא מאוחר" , היא מחייכת, ומול העיניים שלי מפשקת את הרגליים שלה לרווחה, ומסמנת לי עם האצבע להתקרב. . אני מתכווצת, אבל לא זזה. היא מסמנת שוב, והפעם גם הוא מפנה מבט. היא מקרבת את הפה שלה אל האוזן שלו והם מתלחשים לרגע, מתנשקים, והוא קם מעליה.

היא מסמנת בפעם השלישית, ועדיין אני לא זזה.

הידיים שלו לופתות את השדיים שלי בגסות, ומושכות אותי למטה, על ארבע, ולפני שהוא עוזב אותם הוא סוחט את הפטמות וסוטר להן ואני פולטת צווחה. "שתקי" הוא מזהיר אותי, ועוד לפני שאני מתאוששת נוחתת כף היד שלו על התחת שלי ומותירה סימן אדום.

"הגברת מחכה" הוא אומר, ובועט בכוס הפעור שלי בעיטות קטנות עם כף הרגל. עדיין אני מהססת, אבל הצביטה הפתאומית של הפטמה מלווה בהצלפה נוספת גורמת לי להתחיל לזחול. "עצרי" הוא מצווה, ואני עוצרת מייד. הוא דוחף לתוכי אצבעות , אחת בכוס ואחת בתחת ואני מוצאת את עצמי לפותה באגרוף שלו. הוא מכוון אותי מאחור, אל הרגליים הפשוקות שעל המיטה. אני יכולה להריח את המיצים שלה מהולים בריח הכבד של הזרע שלו שמטפטף מתוך הכוס החלק . הוא עוצר אותי סנטימטרים ממנו.
" מה את אומרת?" הוא שואל אותי, "כוס מושלם , לא?".
אני לא מסוגלת לענות אבל סדרת הסטירות שנוחתות על השדיים שלי ומנדנדות אותם לכל עבר משכנעת אותי . "כוס מושלם" אני עונה כמעט בלחש, ומרגישה את היד שלו שמכוונת אותי קרוב יותר ויותר, עד שהפה והאף שלי קבורים ברטיבות שלה, חנוקים עד שכדי לנשום אני מתחילה ללקק, כל טיפה , כל שריד . אני שומעת אותה מתחילה להתנשם והאגן שלה הופך אגרסיבי, מזיין לי את הפנים, הכוס שלה כותש את השפתיים שלי, דורש את שלו, שואב את הלשון שלי. הוא עובר לעמוד מאחוריה, מחבק אותה, מנשק , אני שומעת אותו לוחש לה, ואותה גונחת, ומתרפקת עליו בזמן שהיא מאוננת את עצמה על הפרצוף שלי, עוד ועוד... עד שהיא משפריצה את עצמה לתוכי, רועדת, ונרגעת בזרועותיו.

כשהיא מצליחה להסדיר את הנשימה הוא אומר "נזוז, כבר מאוחר". הם מתלבשים. גם אני מסדרת את עצמי. הכוס שלי נפוח וכואב, ואני מנסה לסדר את השיער עם האצבעות. ממהרת אחריהם כשהם עוזבים את החדר ביחד.

כשאנחנו מגיעים למכונית, הוא מוסר לי את המפתחות, "תנהגי" הוא אומר, "אנחנו נשב מאחור".

היא מתפתלת מעל ללשון שלו, והאצבעות שלי מלבינות על מסעדי הכורסא. היא מגדילה את הפישוק , והוא משנה זווית כדי לשפר את התצפית שלי. אני מרגישה כל נגיעה שלו בבשר הורוד שלה, כל מציצה, כל טיפת רטיבות שמתגלגלת על קצה הלשון שלו מגבירה את הכמיהה של הדגדגן שלי .

"תתפשטי" היא מפטירה לעברי בקול מתנגן , ואני מהססת לרגע. העיניים שלו שננעצות בי לא משאירות סימני שאלה.

אני מתפשטת במהירות, ונעמדת מולם, מודעת לכל סנטימטר מיותר, לסימנים האדומים של הבגדים הלוחצים מדי לא בטוחה מה לעשות עם עצמי, תולה בה מבט שואל, מתחננת ללא קול שתתן לי הוראות שיחלצו אותי מהמבוכה.

היא לא ממהרת לתת אותן. מחייכת, מושכת אותו למעלה לנשיקה רטובה שנמשכת נצח. ואני מכסה את עצמי עם הידיים כמיטב יכולתי, מרגישה איך הרטיבות מדביקה לי את הירכיים, רוצה שהאדמה תבלע אותי.

היא ניתקת ממנו ושוקעת לאחור אל המזרון הרך, פושטת זרועות, מתענגת על המרחב, ועל המבטים המעריצים שלו, נשענת על המרפק ובוחנת אותי, כאילו היא מנסה לחשוב על משהו, והוא רוכן ונושק לה.

הוא מתרומם ודוחף אותי לאחור אל הכורסה, מניח אותי בפישוק עם הרגלים על המסעדים, מסדר את הזרועות שלי מאחורי הצוואר, ועם כף היד על המצח מדביק את הראש שלי אל המשענת .
עם היד השנייה הוא מלטף את הזין שלו, סנטימטרים מהפנים שלי.

"זה מה שאת רוצה? " הוא שואל ומעביר את הכיפה מתחת לנחיריים שלי, מצליף על הלחיים. אני עוצמת עיניים, וזוכה לשתי סטירות מהירות מהאיבר הכבד. "תסתכלי" הוא נובח.
"אני רוצה" אני לוחשת, לא מסוגלת לעמוד יותר בדופק של הכוס שלי, בפישוק שלא מאפשר אפילו מגע קל להקלת הלחץ .

"מה היא רוצה? " היא צוחקת, קמה מהמיטה ומחבקת את המתניים שלו מאחור, מחככת בו את הגוף המושלם שלה, והוא משעין את הראש לאחור לרגע ועוצם עיניים.

"אז מה את רוצה?" הוא שואל אותי, ואני מרגישה גוש בגרון. היא מושיטה יד ומעבירה אותה על הכוס שלי, והאגן שלי נצמד אל האצבעות שלה באינסטינקט.
"הזונה שלך רטובה, היא מפטירה, מנגבת את האצבעות על השדיים שלי, וצובטת בהפתעה את הפטמות עד שאני פולטת צרחה.
"מה את רוצה?" הוא חוזר ושואל, והגוש בגרון שלי מתנפח.

" אני חושבת שהיא רוצה להכין אותך" היא צוחקת.
"באוטו היא לא הייתה כל כך נלהבת" הוא עונה לה ומסתכל לי בעיניים, בזמן שהכיפה נלחצת אל בין השפתיים שלי ששואבות אותו פנימה.

אני מוצצת כמו שהוא אוהב. משתדלת, יונקת אותו לתוכי הכי עמוק שאני יכולה, משחקת עם הלשון, מלקקת, סוגדת לבשר החם שממלא לי את הפה, מתאמצת יותר ויותר ככל שהוא מתנפח בתוכי.

הנשימות שלו הופכות כבדות , אני בקושי נושמת.
"אני חמה" היא מדגדגת לו את האוזן ומלטפת את הפטמות שלו, "צמאה להרגיש אותך בתוכי". "יפה שלי", הוא גונח, "אני רוצה אותך".

הוא דוחף את עצמו עמוק לגרון שלי, אני כמעט נחנקת. "את רוצה לבלוע אותו?" היא שואלת אותי בקול מתנגן, ומלקקת את הצוואר שלו, הוא מחייך ומוציא עצמו מתוכי, "תעני לה" הוא אומר לי וכשאני מתמהמהת שוב מנחית עלי סטירה מהירה. "תעני" הוא תובע ממני והמבט שלו קשה.
.
"אני רוצה לשתות את הזרע שלך" אני אומרת בקול נמוך, ומנסה לקלוט אותו שוב לתוך הפה שלי. היא שולחת יד בין הרגליים שלי ומפשפשת בגסות והוא נדחף לתוכי באחת, מזיין לי את הפה, קורע את השפתיים שלי. דמעות של מאמץ זולגות על הלחיים שלי, הוא כמעט גומר, הקצב שלו גובר;

"אני חושבת שאתה מוכן בייבי" היא צוחקת ומושכת אותו לאחור, אל המיטה הגדולה, והוא נחלץ מהפה שלי באחת. השדיים שלי עולים ויורדים, השיער שלי פרוע, הכוס שלי נפוח ורטוב ואני גונחת כמו חיה.

"תסתכלי פרה מיוחמת" היא מפטירה, והקול שלה נמוך ומפתה, וכשאני מזיזה את האגן, מנסה לחכך את עצמי במושב הוא מוסיף "תפסיקי לזוז, זה מעצבן אותי".

הוא חודר אליה בבת אחת, והאנחה הארוכה שיוצאת מהשפתיים האדומות שלה, מסגירה כמה היא מוכנה אליו.

אני שונאת את המסיבות שהוא לוקח אותי אליהן, קוקטיילים עסקיים, שבהם אני לא מכירה אף אחד. הוא מרגיש כדג במים. מכיר את כולם, מפלרטט עם כולן; זה שכולם מתגודדים סביבו.
אני מתכווצת באירועים כאלו, הסמול טוק והבדיחות הפרטיות מביכים אותי, ואני אף פעם לא יודעת מה לעשות עם הידיים.

אני מתלבשת מול המראה, ולא אוהבת את עצמי. העליתי טיפה במשקל. החזיה לוחצת, הגופיה הלבנה הדקיקה צמודה מדי ורוכסן החצאית נסגר במעט מאמץ. סקירה אחרונה, מיישרת את הז'קט הארוך שמצליח איכשהו להסוות את החטאים, והוא כבר במכונית, צופר לי.

בכל פעם שאני רואה אותו זו כמו הפעם הראשונה, בכל פעם הוא לוכד אותי מחדש, ביציבה שלו, בישיבה הבוטחת, בדרך שבה הגוף שלו מתריס כנגד החלל. הוא במצב רוח טוב הערב, דרוך כמו שחקן לפני שהוא עולה לבמה.
הוא שולח יד אל בין הירכיים שלי, אבל אני מנערת אותו, עצבנית מדי. הוא קופץ שפתיים ושולח בי מבט של "שלא תעזי לקלקל לי" ואז עוזב אותי, נחוש שלא לתת למצב הרוח שלי להשפיע עליו. אני שונאת את עצמי באותו רגע על שאני לא מסוגלת להתרפק עליו ולעטוף אותו במבטים מעריצים, והלב שלי שוקע.

המסיבה הפעם בחצר הוילה של אחד החברים העשירים שלו, ומיד כשאנחנו נכנסים אני חוטפת שתי כוסיות יין ברצף ממגשה של מלצרית חולפת. האויר צפוף מקולות צחוק והשקת כוסות , וניחוח של בשמים יקרים נמהל בריחות של דשא ויסמין.

אני עומדת לידו, מכווצת בתוך עצמי במעגל של יפים בחליפות ויפות בשמלות ערב . אני מרגישה לבושה מדי אבל לא מעזה להוריד את הז'קט. חם לי.

יש לה צחוק מסוכן לזו שמצטרפת אלינו ומחבקת את המותניים שלו בקרבה מופגנת. היא מדביקה לו נשיקה על כל לחי. לרגע הוא נראה נבוך, אבל תוך שנייה מתעשת , מצמיד אותה אליו ומחזיר לה נשיקה ישר לשפתיים, ואז מרפה , ומחמיא לאחד הנוכחים על הביצועים בפרוייקט האחרון.
בן זונה. אני יכולה לראות כמה קשה לה להסדיר את הנשימה.
תוך כדי שיחה, הוא עוצר את המלצרית וכשהוא מגיש לה כוסית יין העיניים שלהם נפגשות, אני יכולה להרגיש את החשמל שחולף ביניהם.
אני מתחילה להסיט את המשקל מרגל לרגל. לא נח לי, חם לי, הדם מציף לי את הפנים. היא צוחקת בקול פעמוני ומניחה כף יד מטופחת על הזרוע שלו כשהיא מדברת . הוא קמצן במגע, אבל כשהיא מועדת והוא מייצב אותה , לוקח רגע ארוך מדי עד שהוא מרפה מהמרפק שלה. היא לוחשת לו משהו באוזן והוא מסתכל סביב , כאילו מחפש . כשהוא לא מוצא הוא מצמיד את השפתיים לאוזן שלה והצחוק שלה מתגלגל אל כל נקב בנשמה שלי.

" אתם תסלחו לנו לכמה דקות, הגברת זקוקה לעזרה" הוא משחרר משפט סתום לתוך המעגל, ולי הוא אומר "כבר חוזר", כשהוא פורש את כף היד על הגב החשוף שלה ומוביל אותה משם.

בהעדרו המעגל מתפזר, ואני מוצאת את עצמי לבד , לוגמת מהכוס שלי לגימות מהירות וצפופות מדי. הלחיים שלי לוהטות, המחשבה עליו מוביל אותה, החיוך שלה, שולחים חיצים ללב ולכוס שלי במקביל. הבטן שלי מתהפכת.

אני בורחת פנימה, מחפשת את חדר השירותים.

אי אפשר לטעות בצחוק שלה. אני נשאבת אליו. הרגליים שלי רועדות והלב הולם. דלת החדר פתוחה מעט. אני לא מצליחה לעצור בעצמי, נצמדת אליה.
הקול שלו נמוך ומלטף, ואני לא מצליחה לשמוע מה הוא אומר.
אני עוצמת עיניים ורואה אותו מקלף את השמלה מהגוף המושלם שלה. לוחש לה חיזורים מתוקים באוזן.
ושוב הצחוק הענבלי המתגלגל פוצע אותי בדקירות קטנות.
היא פולטת גניחות קטנות של עונג, ואני רואה איך האצבעות שלו חודרות לתוכה, בזמן שהלשון משוטטת על הצוואר, גולשת אל השדיים העגולים ואל הפטמות שמזדקרות לקראתה, צמאות לשפתיו.

המראות כואבים מדי. אני מעזה ומציצה פנימה. היא צמודה אל הקיר, השמלה שלה נוזלת ממנה אל הרצפה, והלשון שמשחקת עם הפטמות שלה מחלצת ממנה אנחה עמוקה. האצבעות שלה לפותות בתוך השיער שלו, העיניים שלה עצומות, ואני יודעת שאני חייבת לסגת.

המבט שלה לוכד אותי , רגע לפני שאני מצליחה. לרגע הוא מאובן, ואז חודר, וישיר, והיא לא מסיטה אותו ממני לרגע בזמן שהיא מושכת את הראש שלו אל הבטן שלה ודוחפת למטה, לאט. כל כך לאט.

" יש לנו אורחת" , היא אומרת בקול משועשע, ומהדקת אותו אליה, נותנת למשמעות של דבריה לחלחל. אני לא רואה את הפנים שלו, אבל אני רואה את התשוקה החדשה שאוחזת בו כשהוא מקלף מעליה את התחתונים הזעירים ובודק את הרטיבות שלה, תחילה באצבעותיו, ואז בשפתיו ובלשונו. אני רואה איך הידיעה שאני צופה בו ממלאת אותו בתאווה .

היא מסמנת לי עם האצבע להכנס ולסגור אחרי את הדלת, ואני מצייתת , חצי משותקת. אני לא מצליחה להתיק את המבט שלי ממנו, כורע מולה, מהראש שלו בין הרגליים שלה שפשוקות מעליו, מהידיים שלו שמשוטטות על ירכיה, ועל השדיים שלה.

היא מלטפת את הראש שלו, מכוונת אותו בעדינות ומחייכת אלי, מאותתת לי להתקרב, היא רוצה שגם הוא יראה אותי. "שבי " היא אומרת לי ואני מולם, מהופנטת מהלשון שלו שמטיילת על הדגדגן שלה, מהשפתיים שלו שמתעלסות עם השפתיים שלה.

התחתונים שלי ספוגים. היא יודעת. הוא יודע. ואני מצמידה את הרגליים חזק ומשתדלת לא לזוז על הכורסא.

רוח מדבר של תחילת הקיץ שזורה עדיין בנימי קור דקיקים, נושבת מן הים.
הוא עומד עם הגב אלי; כפות ידיו אוחזות במעקה המרפסת, צללית שחורה על רקע הלילה.
אני לא ממהרת, רושמת את דמותו בזיכרון, מושכת עד הקצה את הכמיהה אליו, שבעוד רגע תתממש לקולות ולמראות ולמגע.

הפליאה על כך שהוא רוצה אותי, עדיין רוצה; תמיד רוצה; אחרי כל הזמן הזה, קושרת לי קשר בבטן, ושוטפת אותי בתחושה של תודה, של הודייה, של קדושה כמעט. אני עוצרת מרחק פסיעה ממנו;

"באתי".

הוא מסתובב אלי, וברגע שאני פוגשת בעיניים שלו, ברגע שנקשר הקשר, כאילו לא חלף זמן, ואותה לשון של אש נשלחת ממנו ושורפת ומושכת אותי אל הצעד האחרון שמפריד ביננו.
"באת", הוא מפטיר, והיובש של הקול שלו מתריס כנגד הרוך שבעיניו, ואני נעמדת במקום. נבוכה פתאום.

"באת".

הוא מציין עובדה, לא יותר, ואני בולעת חזק. הרגע הזה שבו הוא שם ביננו את החיץ תמיד מגיע מוקדם מדי, תופס אותי לא מוכנה, מקפל אותי כמו מכת אגרוף לרחם.

העיניים שלו נודדות על הגוף שלי, מערטלות אותו , והירוק שלהם הופך כבד וכהה ושחור וממוקד.
"כלבה" הוא צוחק, והקול שלו זר ומרוחק. "אני הולך לקרוע אותך".

הלב שלי הולם חזק והלחיים מתלהטות, הגסות של המבטים שלו, של המילים, מטלטלת אותי, מפרקת את כל הקיים, מצליפה במקומות שקשה לי לספוג.
הוא ממתין, מביט בי בזמן שאני מעכלת, בזמן שהנפש שלי קורסת אל המקום של הבטלות שבו הוא רוצה לקחת אותי.

"מי את?" הוא שואל אחרי רגע ארוך.

אני לוחשת לו שאני הזונה שלו, והפנים שלי מושפלים בפניו, מוסטים הצידה. הוא לא מתעקש איתי, רק מיישר לי את הפרצוף בשתי סטירות שמקפיצות שטף של דמעות לעיניים ומרעידות לי את כל הגוף.

הוא עדין איתי עכשיו, נוטל את כפות ידי בשלו, מצמיד את כריות אצבעותיו לשלי אחת לאחת, בזהירות, בסבלנות, כאילו הוא מטפל בחפץ שביר. הלחץ הקל של אצבעותיו על שלי קל כנוצה, בלתי מורגש כמעט, אבל הוא שולח בי צמרמורת, והברכיים שלי מתפוקקות, ואני קורסת, וכורעת לפניו , מחוברת אליו בקצוות האצבעות ובקשר העיניים שנתלות בפנים המוכרים , בתווים הכבדים, בגבות השחורות והסמיכות שמשוות לו מראה של פיראט.

כשהוא מנתק את עצמו ממני, ומותיר אותי על הרחבה החשופה של המרפסת , הגוף שלי נוהם ומתקומם, רעב למגע שלו , הפטמות מכווצות מהתרגשות , ורטיבות הבד הדק של התחתונים מצמיד אותו אל השפתיים הרכות שמתנפחות בין ירכיי.

כשהוא חוזר לגעת בי המגע שלו ענייני כמעט. הוא מכין אותי לפי צרכיו. לפי תמונה שרק הוא רואה.
הוא קורע את מחשוף החולצה שלי, ושולף את השדיים מתוך החזייה כך שהם מזדקרים קדימה כמו שני בלונים ענקיים.
מתוך הארנק שלי הוא שולף שפתון ובעיניים מצומצמות צובע את הפטמות הארוכות. בוחן את התוצאה בקפידה, ממולל ומשפשף את הצבע פנימה לפני שהוא קורע וזורק הצידה את החצאית והתחתונים.

אני מתפשקת תחת ידיו ועוצמת עיניים אל הרוח בזמן שהוא מעטר את שפתי הכוס שלי באדום לוהט,
וכשהוא תוקע שתי אצבעות פנימה אני לא עוצרת בעצמי, מתכווצת סביבו, בולעת אותן לתוך הייחום שלי, והגניחה שלי תובענית ודוחקת.

הדפיקה בדלת מקפיצה אותי.

"תרגעי זונה שלי " הוא מלטף לי את הראש, ומשאיר אותי מקופלת בתוך עיגול של אור על המרפסת החשוכה.

אנחנו מסיימות את העיקוף השביעי סביב המיטה ואני עומדת על ארבע. רועדת.
הכוס שלי לא יכול להכיל יותר, אבל הוא מסמן לה עם הראש, והיא דוחפת קוביית קרח נוספת עמוק פנימה.
הצמרמורת צולפת לאורך הגב,
די!!!!!!!! אני מתחננת.
זרזיף מים קפואים נמלט במורד הירכיים שלי.
האצבע שלה חודרת לתוכי, מחדירה את הקובייה , מוודאת שהיא נבלעת בתוכי.
היא מגלגלת את הרצועה סביב האגרוף שלה ומסמנת לי במשיכה קצרה להמשיך לזחול.
הכוס שלי משותק.
טיפה צורבת מוצאת את דרכה בין השפתיים הבשרניות לאורך החריץ הדק שמוביל אל הדגדגן .
היא מזרזת אותי, אני מנסה להדביק את הקצב, גוררת את הברכיים השרוטות על השטיח הגס.
כשאנחנו מסיימות עיקוף נוסף ומתקרבות אל העיגול שסימן על השטיח אני בולמת, לא בטוחה שאצליח לשאת עוד,
"תתקדמי" הוא לוחש, ולא מוריד ממני את העיניים.
המבט שלו חרמן ומרוכז.
כשהיא מפשקת את השפתיים הנפוחות כדי לדחוף לתוכי קובייה נוספת חולף רטט מהיר לאורך הלחי שלו.
הלב שלי מאיים לפרוץ את בית החזה. אני בקושי מרגישה את הקרח. אני בקושי נושמת.
אני מכירה את המבט הזה שלו.
הוא יותר קר מהקרח.
היד שלה על השוט יציבה..
קצה הרצועה שנוחת במדויק על הדגדגן הזקור בקושי מורגש על האלחוש.
"כמה כלבה?" הוא שואל בקול נמוך.
"שמונה" אני מצליחה לפלוט מתוך הנהימות שלי, ושוב היא מושכת.
מדרבנת אותי בלטיפות של השוט על השדיים שמטלטלים ומקפצים תחתי,
אני עוצרת הרבה לפני העיגול.
הוא מלטף את הזין שלו. כמעט בהיסח הדעת. מעל לג'ינס.
היא נאלצת לגרור אותי.
הדופק באוזניים מחריש.
הוא זוקף כלפיה ארבע אצבעות והעיניים שלי נקרעות.
אני מייללת כמו חיה, משתוללת תחת הרצועה הקצרה שמרסנת אותי.
שלוש מהן היא מחדירה בזו אחר זו לפי הטבעת,
עם הרביעית היא משתעשעת, כאילו חוככת בדעתה.
מעבירה אותה לאורך שפתי הכוס שלי, מחליקה על הדגדגן הבוער.
ברגע האחרון היא דוחפת אותה לפה שלי, ואני יונקת ומוצצת, מלחלחת את השפתיים היבשות.
"עשר". שריקת הצליפה מפלחת את האוויר ומתנפצת על השטיח.
"סיבוב אחרון" היא לוחשת אלי, והקול שלה קטיפתי ורך ומלא רמזים.
אני רועדת ללא שליטה. אני בקושי מצליחה לזוז.
אני יכולה לשמוע אותו מתפשט.
הוא מחכה לי עירום , והזין שלו זקור ותובעני.
אני לא מצליחה להתיק את העיניים ממנו.
היא מתיישבת על המיטה מולי..
הקול שלו מחוספס.
"תפשקי" הוא מצווה, ונעמד מאחורי.
כף היד שלו נוחתת על הישבן שלי פתוחה ומדוייקת.
אני שולחת ידיים לאחור, מפשקת עבורו את החור שלי,
מניפה את הישבן באוויר.
הוא דוחף אצבעות גסות פנימה,
השלפוחית שלי מאיימת להתפוצץ . הכוס שלי מאיים להתפוצץ,
השיניים שלי נוקשות, והעיניים נזרקות פנימה לתוך ריק שמתוכו אני מרגישה רק את ההצלפות שיורדות עלי כמו גשם,
את הידיים שאוחזות במותניים שלי ומייצבות אותי,
ואת הזין שמפלח אותי לשניים ולארבע ולמליון רסיסים ,
אני גונחת , משתוללת, אני רואה שחור ,
הוא לופת את השדיים שלי, מועך אותן עם כל חדירה,
האצבעות שלו נאחזות בפטמות, נלפתות, מטלטלות,
סוחטות בקצב אחד עם ההתכווצויות שלו בתוכי.
"עכשיו", הוא גונח, ודוחף את הראש שלי אל בין הרגליים שלה שמתפשקות כדי לקבל אותי.
"עשר",
הוא הודף אותי אל תוך הכוס שלה,
"תשע"
הריח שלה חונק אותי,
שמונה,
הצלפה לשדיים והכוס שלי נלפת בזין שלו כמו כוס של כלבה,
שבע,
אני מזיינת את עצמי, מיבבת..
הלשון שלי נאחזת בדגדגן שלה,
"תאונני " הוא מצליח לפלוט לפני שהוא נעלם לתוך החושך שלו,
והאצבעות שלי משפשפות, ומפשפשות ונוגעות ומרפרפות , כי אני כבר כל כך קרובה.
שש
חמש,
אני יונקת אותה לתוכי, מוצצת את החור הפועם שלה,
ארבע
והצעקה שלו שעולה...
ושלה..
והרגליים שלה מתהדקות סביבי,
והזין שלו הולם בי,
והזרע שלו מתערבב בשתן ובמים ובמיצים שניגרים ממני,
והדמעות שלי מעורבבות במיץ הסמיך של הכוס שלה.
והזיעה והבשר והריח הזה שעולה ועולה ומתנפץ אל אור לבן שאחריו יש רק נשימות ושקט.

במבואה הקטנה הוא נוטל את מעילי, ומחווה לי בתנועה מוגזמת מעט להכנס פנימה.
אני ניצבת בפתחו של החדר החשוך עדיין. הוא מאחורי , כמעט צמוד, מגשש אחר המתג. האור עמום ומתעצם לאט, עד שהוא שוטף את החדר, עד שהעיניים שלי מסתגלות , עד שהנשימהה נעתקת .
המבט שלו מלווה אותי כמו הפרוז'קטורים שניצבים מול המיטה הגדולה, כשאני פוסעת קרועת עיניים, לאורך הקירות המחופים בצילומי ענק.
כל כך יפות הנשים , שהמצלמה שלו מתנה איתן אהבים בשחור לבן.
ארוכות גפיים וחלקות ניבטות אלי הנשים שלו מכל כיוון, כאן פטמה ענוגה מבצבצת; שם, צל של ירך על מפשעה עירומה, לשון ביישנית.
אני מושיטה יד מהוססת כדי לגעת , כדי ללטף את השלמות הזו. את השבריריות התמימה, וגוש קשה מסתבך לי בגרון.
אני מסתובבת אליו, ומעווה את השפתיים במה שאמור לייצג חיוך.
אני רוצה לומר משהו, אבל אין לי מילים.
אני תוהה אם הוא מבין.
הפנים שלו לא מסגירים דבר.
אני יודעת שהוא מבין.

הוא מוביל אותי אל מול המראה הגדולה. ועיני נעוצות בשלו שנשקפות אלי ממנה.
כפות ידיו נחות על זרועותי באדנות נינוחה, כאחד שלוקח את שלו.
הוא מסיט את שיערי כדי לחשוף את העורף והבל הנשימה שלו מדגדג ומעביר בי צמרמורת דקה.
רק הציפורן שלו נוגעת בי, משרטטת שביל מאחורי האוזן וגולשת לאורך הצוואר, ולרוחבו.
אני נסדקת, האנרגיה שהצטברה כמו גוש עצור בתוך הרחם בוקעת ברעידות שפורצות דרך הסדק הדק ועולה בגניחה שפורצת לחלל האויר, ויש לה חיים משלה כי היא ניצתת מתוך הזיק הראשון של מגע גבר באשה. של המגע שלו בי.
הוא מפשיל את חולצתי, חושף כתף, ופיו צונח לינוק ממנה. לשונו הרטובה משוטטת אל השקע שבין עצמות הבריח ומשחררת זרם של רטיבות ביןירכיי. הוא מקלף ממני את הגופייה הדקה, את החזייה, את הג'ינס, את התחתונים שכתם גדול של רטיבות פשט בהם.
התנועות שלו מדוייקות ותכליתיות. הוא מקפל את הבגדים בזהירות לערימה קטנה. אני עומדת עירומה ומבטי מושפל מפני עצמי. מפני החשיפה שכפה עלי.

אצבעותיו לופתות את שערי, מגלגלות אותו סביב האגרוף הקפוץ, ומושכות את ראשי לאחור. ללא מילים הוא מצווה עלי להביט בעצמי על רקע הנמפות המציצות מהקירות.
הפנים שלי מרוחים בשבילים שחורים . אני נדמית לעצמי כאשה זרה.
אני לא מזהה את הגוף שנשקף אלי, רעב ותובעני.
אין טיפת התנצלות או היסוס במבט שלו שסוקר אותי מעל לכתפי, משתהה על השדיים הכבדים, וגולש אל הבטן והמותניים, והרגליים, ושוב עולה, ואין שום דבר מתוחכם במבט שלו שהופך שחור ואטום וממוקד, ומבעיר אש בין ירכיי.

"תזיין אותי", אני מתחננת אליו בשפה שלי.
"זונה". הוא עונה לי בשלו, ושולח יד גסה אל בין הירכיים שלי ומוציא, ומצמיד כף יד דביקה אל הפנים שלי, מחכך את הריח המשכר של הייחום שלי ישירות לתוך הנחיריים.

אני מאבדת שליטה. קשה לי לנשום.

"תזיין אותי" אני דורשת, ומתחננת, ומנשקת את היד שחונקת אותי בנשיקות קטנות, ומוצצת את האצבעות משאריות הרטיבות שלי, ורותחת ומבעבעת מתחת לידיים שעושות בי כבשלהן, לשות ומושכות וצובטות, ושוקלות, ומפשפשות ובודקות, מפשקות וחודרות לתוך הנקבים, ואני כמו חומר בידיו.

היד שנלפתת סביב העורף דוחפת אותי למטה, האשה שבמראה עומדת לפני על ארבע, שיערה סתור,
היא מתנשפת ומזיעה, גונחת כמו כלבה מיוחמת. השדיים שלה מטלטלים תחתיה , תפוחים , והישבן שלה מונף, מזיין את האוויר בחיפוש אחר פורקן.

האיש שמאחוריה פותח את אבזם החגורה שלו. היא רואה אותו מולה במראה. התנועות שלו מדודות. היא כבר שלו. הזמן לא דוחק בו. הוא נהנה לראות אותה נוזלת לפניו.

החגורה מלטפת אותה בהילוך איטי, הגוף שלה דרוך , מוכן לספוג את הכאב , ובכל זאת היא קופצת ממגע העור הקשה שמותיר רצועה אדומה על העור הלבן . ועוד אחת. ועוד אחת. היא מפושקת לפניו, הגוף שלה רועד מבכי ותסכול ותשוקה. הוא נאלץ לייצב אותה. ניצב מאחוריה.

האיבר שלו צמוד אל השפתיים הנפוחות, מתחכך בדגדגן הזקור, היד שלו אחוזה בעורף שלי. אני לא יכולה לזוז. אני מתנשמת כחיה לכודה. אני רוצה אותו בתוכי. אני צריכה אותו בתוכי.
צריכה את הזין שלו בתוך הכוס שלי. צריכה שימלא אותי, שיחדור את הרחם שלי, ואל הבטן,
ויבקיע את פי הטבעת שלי, צריכה שייקח אותי. "בבקשה" אני בוכה.

הזין שלו קשה בתוכי. אני נודדת מפסגה לפסגה, עטופה ומלאה בבשר שלו,
אני רוצה לקלוט את הזרע החם שלו בתוכי,
רוצה להשטף ולהמרח בו
, אני לא רוצה שייגמר אף פעם...
הגניחה שלו מגיעה מרחוק,
וחודרת ועולה ומתערבבת בשלי,
והרעד של הגוף שלו מתערבב ברעד שלי ,
ומטלטל איתי יחד,
וסביב החושך הזה שבו לרגע אחד הגוף נעלם, הנשמה נעלמת, ונותרים רק עצבים חשופים.

אבני המדרכה השחוקות מוארות בפנסים שמפזרים אור צהוב לתוך הילה של כפור שקוף.
אני הולכת לצידו בפסיעות מהירות, מנסה להדביק את הצעדים הגדולים.
הזר לא מאט.
הוא לא מנסה לקשור שיחה. גם אני לא.
אין לי אליו שאלות , וברגע הזה, שתלוש מכל אלו שבאו לפניו וכל אלו שיבואו אחריו, הוא התשובה לכל תשוקותיי; ברגע הזה, הוא מקפל בדמותו האילמת את חלומותי הכמוסים כולם.

הראש שלו מושפל מעט בתוך הצווארון המוגבה מפני הרוח הקפואה, והידיים שקועות בכיסים.
צופר של מכונית משטרה ששועטת לאורך הרחוב מחריד את הלילה, ואני מנצלת את ההפרעה כדי להגניב לעברו מבט מהיר.
הוא לא גבר יפה. התווים חדים מדי , והעפעפיים השמוטים מצלים על שקעים עמוקים מדי, רק השפה העליונה שמשורבבת ברישול חושני שוברת את החספוס, ומצליחה לשוות לפנים הגסים גוון לא צפוי של אנינות מתפנקת.
כשאני מחזירה את המבט אל הדרך הוא עוצר לרגע ומסיט קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן , מרים את הסנטר שלי , וההבל הלבן שבוקע מבין שפתי עולה ומסתבך בהבל הלבן שבוקע משלו, ומפוגג לרגע את הקור שמפריד ביננו.

חלונות הראווה ושלטי הניאון מחליפים את מקומם בשורות של בתי מגורים חומים ועגומים. הוא עוצר על יד אחד מהם. בניין חסר ייחוד שנראה ככל הבניינים בכל הערים הנכריות.. חלון יחיד בקומה העליונה מואר באור חיוור ומאי שם מגיעים הדים של חצוצרה מייבבת.
הוא מסובב את המפתח במנעול העתיק וסוגר עלינו את דלת הכניסה הכבדה המבואה גבוהה וקודרת ויש בה ריח לא מוכר של טחב וזיכרונות רחוקים שדבקו בקירות ונכלאו ביניהם, ולרגע אני נרעדת.

הזר אוחז בזרועותיי, ומייצב אותי והמגע שאני כה כמהה אליו שולח בי צמרמורת אחרת.
האצבעות שלו מרפות מהזרוע ונלפתות סביב חלקת צוואר חשופה, והעיניים שלו מצטמצמות לחריצים אטומים.
גניחה שעולה ממעמקי הבטן שלי מטלטלת אותי, כשהוא מטיח אותי אל הקיר ומצמיד את זרועותי מעל לראשי אזוקות באצבעותיו. .
הראייה שלי מתערפלת ואני מתחננת אליו לקחת אותי בכל המילים שאני יודעת, בכל השפות שאני יודעת, בכל השתיקות שאני יודעת.
הרגליים שלי קורסות, וכשהוא מרפה מאחיזתו הגוף שלי נוזל ומחליק אל הרצפה הקרה,ואני נאחזת בעמודי ירכיו וקוברת את הפנים בתוך הזקפה ששולחת ריגושים רטובים בין ירכיי.

ביד אחת הוא לופת את השיער שלי ומותח ומגלגל אותו בין אצבעותיו , ובשנייה פותח את הרוכסן ומשחרר את האיבר הקשה והחם שמתחכך בעיניים שלי ובאף ובלחיים, ומציף אותי בריחות סמיכים ומשכרים. היד שעוטפת את הגולגולת מושכת אותי לרגע לאחור, ומייצבת אותי לפני שהוא חודר .

באבחה אחת מפלח הזין שלו את השפתיים שלי , והן נמתחות סביבו ולופתות ויונקות אותו פנימה, ונכרכות סביבו כשהוא עושה בהן כשלו, וחודר ופורק בי את כל התסכולים שלו.
הלשון שלי משחקת בו, מלקקת , רכה, מזמינה, אני רוצה לקלוט לתוכי את הצורך שהולך ונבנה בו , ובאשכים המלאים שמתכווצים כנגד הסנטר שלי., וברגליים שרועדות ממאמץ.
כל רעד שלו בדרך אל השיא, שולח זרמים שנקווים אל מפגש הירכיים שלי, והיניקה שלי הופכת תובענית ומהירה ומקדמת את הדחיפות שלו, ואני אסירת תודה כל כך על הכוח שלי לענג אותו בדרך הבסיסית והפשוטה הזו.
כשהוא זורק את הראש לאחור ומתעלף אל נקודה רחוקה שבה הוא טס לבדו, הוא שולח זרם של זרע חם ודביק אל תוך הגרון שלי, ואני בולעת ויונקת ובולעת , מנסה להכיל את כולו, ודמעות שחורות של תודה מהולה בשאריות איפור מתגלגלות במורד לחיי..

הוא מסדיר את הנשימה ומושך אותי אליו., וכשהוא אוחז במרפק שלי, ומנחה אותי במעלה גרם המדרגות אל הדירה הקטנה, העיניים שלו רכות ומלאות, והוא ממלמל אל האוזן שלי מילים שמתנגנות כמו אהבה רחוקה, ואני רוצה שהוא יימשך לנצח.

עיר זרה. קרה. אני לא מכירה אף אחד.עוגנת את עצמי על הבאר בפאב אפלולי שמותר לעשן בו. בחוץ קפוא אבל בפנים חם. והאוזניים שלי כרויות לצחוק שמתגלגל סביבי בשפה לא מוכרת. הברמן האירי דואג לי לאספקה סדירה של בירה בחיוך שאין בו שמץ של זיוף, ונראה כמו אחד שכבר מזג הרבה בירה בהרבה ערים.
בכוס השלישית אני משילה את השכבה האחרונה ונשארת בגופיה דקיקה..

הזר עומד בצד השני של הבאר, בדיוק מולי, לבוש מעיל ארוך ולוגם לאט וברישול. יש לו מבט קלינט איסטוודי מצומצם וחודר, והוא משתמש בו נגדי במיומנות של אקדוחן. העיניים שלי נלכדות באלו שלו, השחורות, פעם אחר פעם, מצייתות בכל פעם שהמבט שלו קורא להן, עד שהוא נוטש אותן בחצי חיוך כדי לעקוב אחרי התחת של איזו חתיכה שעוברת, ומותיר אותן תלויות באוויר, שהמבט שלו מילא רק לפני רגע, נטושות ומבויישות. .

כשבריאן מגיש לי את הכוס הרביעית האצבעות שלו נוגעות בשלי , והמבט שלו צולל עמוק לתוך עיני, . והוא לוחש לי מילים קלת כנוצה, שגורמות לצחוק שלי להתגלגל ולפרוח לחלל הדחוס, ולהתריס כלפי בעל העיניים שמעבר לבאר..

אני רוכנת לעבר בריאן בתנוחה שמוחצת את השדיים , ודוחפת אותם אל מחוץ למחשוף. הפטמות הזקורות שלי מזמינות נגיעה ובריאן לא מסיר מהן את העיניים בזמן שהוא מוזג לי תוספת נדיבה. אני מרגישה על קרקע יציבה ויודעת שבעוד רגע שבו הוא יושיט יד מלטפת , ותוהה אם ייגע לי בפנים או במחשוף, והלשון מלחלחת את השפתיים בעצבנות של תשוקה, מזמינה אותו לגעת בשניהם.

הקול העמוק על יד האוזן מקפיץ אותי, והלב שלי מחסיר פעימה כשהעיניים טסות אל המקום הריק שמולי. "קן איי ביי יו איי דרינק ?" הוא שואל בהיגוי ג'נטלמני קצת מושלם מדי, שאני מזהה בו לגלוג דק, וסוקר את השדיים המרוחים על הבאר.ואת בריאן שמוותר עלי ללא קרב, וחוזר להתעסק עם הכוסות שלו.
אני מזדקפת בנסיון להחזיר לעצמי פאסון, אבל המאמץ נדון לכשלון.

השפתיים שלו קרובות מדי לאוזן שלי, הנשימות שלו מדגדגות לי את עור התוף, אבל במקום להדוף אותו מעלי, אני מתכווצת , מנסה להקטין את עצמי כדי ליצור ביננו חיץ של הגנה. הוא סוגר את החיץ אבל שומר על מרחק קבוע בין הגוף שלו לשלי. אני מרגישה את החום שלו מילימטרים מהגב שלי ומשתוקקת להשען לאחור, ולהכנע לגבר הזר, שמתוך אדי האלכוהול מרגיש לי כאילו התגשם לאחר שחלמתי אותו כל ימי. .
כשהוא מניח כף יד פרושה על הבטן שלי, אני נרעדת. אני משותקת אבל הגוף שלי שולח אלף אותות. אני מרגישה את הדופק שהולם בחזה וברקות, ואת השערות הקטנות על גב היד שלו כשהוא מחליק אותה על הלחי שלי, ואת הפטמות שמתקשות כשהוא מחליק את היד למעלה ועוצר בדיוק מתחת לקו השדיים. אני לכודה. אם אשען קדימה יפול כל כובד השדיים אל כף ידו הממתינה ואם אשען לאחור אמצא עצמי מתרפקת על החזה שלו. הפנים שלי סמוקים, וגל של רטיבות דביקה שוטף את התחתונים הדקיקים.

הוא לא זז כעת, נותן לי לבחור את הכניעה שלי. אני בקושי נושמת. ההתרגשות שולחת דמעות של תסכול שמאיימות לפרוץ , ואז הוא מצמיד אותי אליו, ואני מרגישה את פעימות הלב שלו ואת היד שחופנת את השד, והאנחה שהייתה כלואה בי נמלטת מבין שפתי בהקלה שהמגע עם הגוף שלו מייצר.

הוא לוחש משהו לאוזן שלי, ואני לא מבינה את השפה אבל מבינה את המילים שלו, כי זונה, או שרמוטה, או פוטאנה או קורבה, נשמע אותו דבר בכל השפות.

הוא מסובב את הכסא של הבאר כלפיו, ואני מוצאת את עצמי פנים מול פנים עם הזר והעיניים שלי מושפלות בפני שלו, והחיוך הקל שמתעקל בזוית השפתיים שלו מסגיר את חדוות הכיבוש שלו.

הוא לא ממהר ואני יודעת שהייתי טרף קל מדי ונושכת את השפה. הוא מחייך, ואני יודעת שהוא קורא את הבושה שלי כמו ספר פתוח.
אני מלחלחת את השפתיים בתנועות קטנות והוא מחליק עליהן אצבע עצלה, ומרטיב אותה, ומצייר מסלול רטוב במורד הצוואר שלי עד לפטמות, ואני רועדת ללא שליטה, והאגן שלי מחפש פורקן.

הוא לוקח את כף היד שלי בשלו ומנשק את גבעת ונוס בשפתיים יבשות , ואז מוביל אותה, מתחת למעיל האורך אל הבליטה בג'ינס שלו ואוחז בה שם, ואני חשה את האיבר שהולך ומתקשה.ואת הרוכסן שמאיים להתפקע.

כשהוא ניתק ממני כדי לסגור את החשבון עם בריאן, בריאן לוקח את הכסף במבט של שותף לפשע שכבר ראה הרבה זרים סוגרים הרבה חשבונות, אבל אני לא רואה את המבט של בריאן. אני לא רואה שום דבר. העיניים שלי מזמן איבדו את המיקוד. אני מתמסרת לתגובות של הגוף שלי למגע שלו, והעולם שמסביבי מתערפל לתוך ענן עשן שקוף.

כשהוא מוביל אותי אל מחוץ לפאב אל הרחוב אני רועדת ולא מהקור.