מעבר למראה

אני מדומם את המנוע ויוצא מהאוטו. היא נשארת לשבת, ואני ניגש ופותח לה את הדלת. היא מחייכת, שמחה שהבנתי, ויוצאת. "תודה," היא אומרת, וגם אני מחייך, שמח בתוך החשש של מה שמחכה. אני פותח את דלת הבית ונותן לה לעבור, נכנס אחריה, נועל ומדליק את האור. היא נשארת לעמוד במרכז הסלון, מורידה לאט את המעיל. אני ניגש אליה ולוקח אותו ממנה, תולה את המעילים על הקולב, וחוזר לעמוד לידה. קצת נבוך.
"תשתי משהו?" אני מציע בהיסוס.
"תכף. תתפשט." היא אומרת, בטון רגוע, אגבי, טון שרגיל שנשמעים לו. טון שגורם לי להישמע לו.
אני מתפשט לאט, הידיים קצת רועדות כשאני ניגש להניח את הבגדים על הספה. מביט אליה בהיסוס כשנשאר רק עם הבוקסר, והיא מסמן לי בניד ראש קטן להמשיך.
היא לבושה, ואני ערום. מרגיש חשוף, פגיע. המבט מושפל למטה, והיא עושה סיבוב, מעבירה יד מרפרפת על הגוף, שמעבירה בי רטט של התרגשות. מרגיש כמו חפץ שנבחן; מקוה שתאהב את מה שהיא רואה.
היא נעמדת מאחורי, ומעבירה את היד על הגב, יורדת אל הישבן, מלטפת, מפשקת. אני רועד מהתרגשות. הידיים שלה עוברות קדימה, ממששות את החזה, צובטות את הפטמות. אני מתאפק להחניק גניחת כאב. מרגיש את הנשימות החמות שלה על הכתפיים של, את ריח הבושם שלה אופף אותי. את בד המכנסיים שלה מרפרף על גופי.
"איך אתה מרגיש?"
"מתרגש," אני אומר, כמעט מוסיף 'מלכתי', אבל מזכיר לעצמי שעוד לא הגענו לשם. כבר יודע שארצה להגיע לשם. מקוה שגם היא.
יד אחת שלה נכנסת מאחור בין הרגליים שלי, מסמנת לי לפתוח אותן. אני פותח לה את המעבר, והיא חופנת מלמטה את האיבר שלי ומושכת לאחור בפתאומיות. גניחת כאב והפתעה נפלטת כשאני מתכופף קדימה. היד שלה חופנת, מועכת, מושכת, יותר מאשר מכאיבה, מדגישה נקודה. אני בידיים שלה. לגמרי נתון לחסדיה. זה ברור לשנינו. אני חושב, כמה קל לאישה להשתלט על גבר. אני יודע שאזכור את התחושה הזו, שאזכור שהיא בעצם יכולה לעשות בי מה שהיא רוצה. שאני ארצה לעשות מה שהיא רוצה. שארצה אותה שמחה.
היא מושכת קצת יותר, לוחצת קצת יותר, מורידה אותי קצת יותר, ובידה הפנויה דוחפת את היד שלי כך שאני נשען אל השולחן. אני מניח עליו שתי ידיים, ומצטמרר כולי כשהיא מעבירה יד על הישבן.
מכה. אני קופץ, כמה שאני יכול כשהיא מחזיקה אותי ככה, יותר מהפתעה מאשר מכאב. עוד אחת. ועוד אחת.
"אתה יודע למה זה מגיע לך?"
"לא."
"זה לא," היא נותנת עוד אחת, "לא עשית שום דבר רע."
אני לא בטוח מה לענות על זה. עוד אחת!
"אני עושה את זה משתי סיבות," היא ממשיכה, ומספינקה תוך כדי דיבור. "אחת, כי אני אוהבת את זה."
עוד אחת. אני גונח בכאב מרגש.
"הממ...," היא מטלטלת את הזין המתקשה שלי ומושכת אותו עוד קצת, "ואני רואה שגם אתה אוהב את זה, נכון?"
"כן, ליידי," אני עונה מיד, לא יכול להתכחש להוכחה שהגוף שלי נותן לה. כשהתכתבנו, היא החליטה שכך אקרא לה, אם נגיע לזה. בסיטואציה הנוכחית, נראה לי נכון... אני מקוה שגם לה.
"עבד טוב."
"תודה, ליידי."
"והסיבה השניה, אתה יודע מה היא? כדי להזכיר לך את מקומך, ואת מקומי," והיא מלווה את הדברים שלה בשני ספנקים חזקים.
"איך אתה מרגיש?"
"חשוף. כנוע. קצת מושפל. לגמרי בידיים שלך, נתון לשליטתך. צייתן. כנוע." תוך כדי אני מקבל עוד כמה.
"אתה רואה? זה עובד," אני שומע שהיא מחייכת, "בדיוק ככה."
היא עוזבת אותי וניגשת להתיישב על הספה.
אני מזדקף.
"אמרתי לך לזוז?"
אני מיד יורד חזרה. "סליחה ליידי, לא אמרת לי. אני מצטער."
"בוא הנה."
אני ניגש אליה, נעמד לפניה. היא מסמנת עם הראש למטה, ואני כורע על הברכיים, מרגיש את הישבן בוער.
היא מלטפת אותי בשתיקה, את הפנים והשיער, נותנת לי לנשק את היד שלה, דוחפת אצבע לפה שלי, ופתאום – סטירה.
אני משפיל מבט, הלחי שלי בוערת בהשפלה וכאב.
"וזה, אתה יודע למה זה מגיע לך?"
"כן ליידי. כי התרוממתי בלי שאמרת לי."
"נכון מאד," היא חוזרת ללטף, "ואני מקוה שלמדת. עכשיו אתה יכול להביא לנו יין."
אני ניגש, פותח לנו בקבוק, וחוזר איתו ועם שתי כוסות. על הרצפה, לרגליה, מונחת עכשיו כרית. אני כורע עליה, ומוזג את היין לכוסות. מגיש לה אחת. היא לוקחת אותה, מודה לי בחיוך, וטועמת.
העיניים שלה בשלי, אני מרגיש את הכוח שלה עלי. לא בטוח מה לעשות עם הידיים שלי, לא בטוח אם מותר לי לשתות מהיין, קצת נבוך לבקש רשות.
היא ממשיכה להסתכל בי בשתיקה, במבט שובב. היא נהנית לשחק בי! נהנית להשאיר אותי כך, בחוסר ודאות. וזה גורם לי להרגיש... עוד יותר כנוע, ועוד יותר שלה.
"אני יכול לנשק את המגפיים שלך, בבקשה?" היין יחכה קצת, שינשום.
החיוך שלה מתרחב. "כן, עבד, אתה יכול, לנשק אותן וגם להוריד אותן. ואז אתה יכול לשתות."