מסקנות

"כשאת באה אלי את משאירה את החופש שלך בחוץ. אמרו לך שלהיות נשלטת זה להיות חופשיה? שיקרו אותך. אם את אחת שצריכה שיגידו לה כאלה דברים, את לא מתאימה לי, ואני לא מתאימה לך. אני לוקחת את החופש שלך, ואני זאת שיש לה חופש. תחשבי טוב טוב אם את רוצה את זה. את זה בדיוק."


את הדבר הזה כתבתי למישהי לפני שבוע. בסוף היא באה, ואיך שראיתי את הפרצוף שלה מולי עלה לי כל הכעס על זה שבכלל הייתי צריכה לכתוב לה דבר כזה. על זה שהיא מתמקחת איתי. אני שונאת שמתמקחים איתי בנושא יחסים, או בנושא רגשות בתוך היחסים. אני לא בנויה לזה, וזה לא מתאים לי. אני יודעת בכל רגע מה אני רוצה ומה אני מרגישה. זה נשמע לי אבסורד לעשות דברים כדי שהיא תהיה מרוצה ותרגיש טוב.

אז כשהיא באה הרגשתי את כל הכעס הזה מציף אותי שוב, והדבר הראשון שעשיתי, לפני שלום ומה נשמע, זה להוריד לה סטירה על הפרצוף החצוף שלה. לא כעונש, ולא כמשחק מקדים. אני לא מאמינה בעונשים. מי שמתעסק במעגלים של עונשים ופרסים רק בונה מנגנון משוכלל להסביר את עצמו לעצמו, ובעצם בונה לעצמו מלכודת שכולאת את החופש שלו, את חופש הרגשות שלו.
הורדתי לה סטירה כי כעסתי. אחר כך סגרתי את הדלת והשארתי אותה בחוץ.

אחרי כמה דקות היא התקשרה. דיברה איתי מהרחוב וניסתה להסביר לי למה היא התכוונה ומה היא מחפשת. חתכתי את השיחה הזאת די מהר. ההסתבכות הזאת בפילוסופיות היא בדיוק סוג המשחקים שאני שונאת. שאלתי אותה ישירות אם היא רוצה את זה בתנאים שלי, או לא. את הפילוסופיות שתשמור לעצמה בלילה במיטה שלה. דרך הטלפון הושבתי אותה על המדרכה ברחוב והיא בכתה לי בטלפון עד שהיא התחננה שאני אתן לה צ'אנס. המבחן האמיתי שלה יהיה לציית בלי לחשוב. אבסורד בעיני שאני צריכה להגיד לה את זה בכלל.