גבר גבר - אבל כוסית.

היו מלא דיבורים על צרכים.
היו מלא תאוריות בנושא.
פעמים זה היה, שאתה לא יכול באמת לאהוב את השולטת שלך, מבלי לאהוב את מה שיוצא ממנה.
כל מה שיוצא ממנה.
היו תאוריות שאמרו שזה שיא ההשפלה, לאכול ולשתות את הצרכים שלה. ואתה חייב לעבור את שיא ההשפלה.
היו תאוריות שאמרו שאתה משרת, בהכל משרת, וגם בצרכים משרת.
והיו תאוריות שאמרו שזה הקיבוע החזק ביותר והסופי ביותר, של המעמד שלך מולה,
של המקום שלך מולה, (ותמיד תזכור מי האסלה שלי, מי הנייר טואלט שלי, ואיפה אני משתינה.)
והיו תאוריות שאמרו שזאת המתנה שלה לך, משהו שיוצא ממנה, ונכנס אליך, לתמיד, ושאין עוד משהו כזה,
שיוצא ממנה ונכנס אליך, לתמיד, חוץ מהצרכים שלה. שככה אתה הכי מקבל ממנה משהו.
היו מלא תאוריות בנושא.

וכשדברנו על הנושא, על צרכים.
היא תמיד צחקה ואמרה, תבחר לך איזה תאוריה שבא לך, מה שיותר משפיל לך, או מעמיד לך, או שנהם.
לי זה לא משנה, מה שלי משנה זה , שאתה תקבל את כל הצרכים שלי, לגמרי, בשלמות, תהיה רגיל לזה,
תבקש את זה, תעריך את זה, תאהב את זה.

ואז בחיוך המקסים שלה, שנע בן אהבה ואמפטיה כמעט אמהית, לבן סאדיזם כמעט טהור,
היתה מוסיפה ואומרת, וזה בדיוק בדיוק מה שיקרה.

( החיוך הזה אגב, תמיד הצליח להקפיא אותי, כלכך להקפיא אותי, שגם הוראה פשוטה של לך תביא לי כוס
מים לא הצלחתי לעשות מול החיוך הזה שלה, מה שתמיד מאד שעשע אותה. מאד שעשע אותה )

לא התרגשתי מידי מהשיחות האלו, כלומר, מאד התרגשתי מהן, מינית, מאד נסערתי מהן מינית,
אבל לא פחדתי מהן, כי הן היו רק שיחות, והן היו שיחות על משהו שפעם פעם, אולי יקרה.
ועד אז, זה רק מאד ריגש אותי מינית. וזהו.
כמובן שידעתי בצורה ברורה שאין שמץ של סכוי שאני אוכל או אצליח לבצע משהו מכל
מה שהיא מדברת עליו.

אותו אחר הצהרים התחיל מוזר.
התחיל בדאגה שלה שאשתה הרבה, ממש ממש הרבה, כמעט לחץ שאשתה הרבה. הרבה מים, עוד מים.
אמנם היה חם אותו היום, אבל היא מעולם לא דאגה לי שאשתה מספיק, גם לא בימים חמים במיוחד.
וזה הדליק נורה אדומה, אולי שתיים.
וזה המשיך, הלחץ, כל הזמן, לשתות עוד. עוד מים. עוד מים.
המחשבות התחילו להתרוץ לי בראש, כמו גם החשש, ברור לי שהיא עושה בי משהו, אבל לא ברור לי מה.
אחרי כשעה כזו, של תשתה עוד, ואז עוד קצת, ואז אמרתי לך עוד. ועוד.
היא שלחה אותי להביא כוס בירה ענקית, משהו כמו ליטר, פחות או יותר.
ואז נפל לי האסימון, הבנתי מה היא עושה.
היא הולכת להשקות אותי בשתן שלה, היא ממלאת אותי במים, בשביל לדלל את השתן שלה, שלא יזיק לי.

וככה היא יושבת לראות פרק מ 24 , עונה אלוהים יודע איזו,
ואני ערום על הברכים, לידה, ביד אחד בקבוק מים חצי ריק, לוקח עוד לגימה כל כמה דקות,
ביד שניה כוס ענקית, ומחכה, מחכה .
אין לי מושג שם איך אעבור את זה, איך אצליח לשתות שתן, איך זה יראה או מה יקרה, ומה יהיו התגובות שלה.
אני דיי שליו, שלם עם גורלי, לא פוחד ולא חושש, רק שעכשיו גם אני כבר צריך להשתין.

אני מבקש ממנה ללכת להשתין, והיא עונה לי שעוד לא, אני מבקש שוב לאחר כמה דקות,
והיא עונה לי שגם היא צריכה להשתין, ולחכות עד סוף הפרק.
עכשיו אני לפחות יודע מתי זה יבוא.
רק שאני חייב להשתין מכל המים ששתיתי, ואיך יהיה לי מקום לעוד, כשאני כבר כלכך מלא ?

עוד כמה דקות, והפרק נגמר, היא בוהה במסך עוד כמה שניות אחרי שהפרק נגמר, כאילו תוהה מה בא לה לעשות עכשיו.
ואז היא מפנה את הראש לכיווני, מסתכלת במבט מרוכז רגע, ומחייכת את החיוך הזה שלה, שמקפיא אותי.
הפעם מקפיא אותי עם בקבוק מים ביד אחת וכוס ענקית ביד שניה.
היא קמה מהכסא באיטיות נעמדת מולי, קרוב אלי, ומרימה את הכותונת שלה למעלה, והיא בלי תחתונים,
ואני רק מסתכל בגעגוע לאותו המקום, רק מת לשים את הפנים שלי שם.
אבל אני יודע מה בא עכשיו, כלכך הרבה דברנו על זה, אני יודע מה בא עכשיו.
והיא מחייכת אלי, ואומרת, יאללה, קדימה, לעבודה.

ואני מרים את הכוס אליה, מקרב אותה לאותו המקום, והיא מחייכת אלי, את החיוך הזה שלה.
אני מחזיק את הכוס שם, מחכה, והיא מסתכלת עלי משועשעת, ומחכה גם, ואחרי 5 שניות היא אומרת לי...

לא מתוקה, את לא במקום הנכון חמודה.
את עוד לא עבדת קשה מספיק בשביל לקבל את השתן שלי, את עוד לא ראויה לשתן שלי.
שימי את הכוס מתחת לדגדגן המצחיק שלך, ותשתיני בכוס.

(כשהיא מדברת אלי בנקבה, אני יודע שהולך להיות מאד משפיל וקורע,
זה צרות צרורות כשהיא מדברת אלי בנקבה, כשהיא מדברת אלי בנקבה זה בלי כפפות ובלי רחמים, בנקבה.)

ואני לא מבין מה הולך לקרות עכשיו, לא מבין,
אבל אני שם את הכוס הענקית מתחת לזין שלי, ואחרי רגע יוצא זרם חזק של שתן, לתוך הכוס.
היא כולה מחוייכת מהתמונה, משועשעת ומרוצה, ואני שתיתי כל כך הרבה, ויש לי כל כך הרבה להשתין.

ואחרי רגע היא אומרת, לפחות במתן שתן הדגדגן שלך גדול, את צריכה להיות גאה שבמשהו הדגדגן שלך גדול.
ואני כבר מושפל לגמרי מלעמוד על הברכים ולהשתין ככה מולה, והמשפט שלה קובר אותי עוד קצת בהשפלה,
והדיבור אלי בנקבה קובר אותי עוד קצת, וזה מביש כלכך להשתין ככה מולה,
מולה ומול המבט המשועשע מתנשא ולועג שלה.

ומהר מאד יש לי כוס ענקית מלאה בשתן הצהוב והמסריח שלי.

ואני עומד על הברכים מולה עם הכוס שתן ענקית מלאה חמה ומסריחה, ומרים מבט שואל אליה,
מבט שאומר, בסדר ? זה מה שרצית ? עכשיו זה בסדר ?.

והיא עונה לי, בחיוך הזה שלה.
ואומרת, עכשיו מתוקה, לשתות הכל. לשתות הכל עכשיו, ומחייכת.
ואני בהלם, פשוט בהלם, בוהה בה בחוסר אמון, לא מאמין שזה מה שאני שומע, שזה מה שהיא רוצה.
ואני בוהה בה, ובכוס, והכוס לא זזה אל הפה שלי, אפילו לא מילימטר.
ואחרי כמה שניות היא אומרת בשקט, אבל בבטחון ובארסיות,
כדאי לך לשתות מהר הכל, כי אם את לא שותה מהר הכל, את תשתי הכל, וכל מה שיהיה לך להשתין בשש השתנות הבאות שלך.

ואז אני מתחיל להתווכח, ולהסביר, ולתרץ תרוצים, כמו שאני יודע כלכך טוב לעשות.
והיא מקשיבה בחיוך, ואני מסתכל עליה ויודע שהיא לא שומעת כלום, שהיא אפילו לא מקשיבה,
שהיא רק נותנת לי לדבר ולשחרר קיטור, אני רואה את זה על הפנים שלה, על המבט שלה, על החיוך שלה.

וכשנמאס לה, היא אומרת, בחדות, בחריפות בנוקשות ובטון מאיים.

תשתי את זה עכשיו ומהר, זה מסריח, ואני לא אסבול את הסרחונות האלו שלך עוד הרבה זמן.

ואני שותה, כוס ענקית, מלאה שתן חם צהוב ומסריח, שתן שלי, בלגימות ענקיות,

משתדל לגמור את זה הכי מהר שאפשר, משתדל לא לטעום ולא להריח ורק לרוקן את זה מהר מהר לתוכי.

וכשאני נלחם לקראת סוף הכוס, וכלכך קשה לי לסיים את הליטר הזה,
היא אומרת .

את יודעת, את כלכך דוחה, כלכך דוחה. את כלכך דוחה שאת מריחה עכשיו כמו משתנה ציבורית בתחנה מרכזית.
ואז היא מחייכת ומוסיפה.

בחיי אפילו כלבים לא שותים את השתן של עצמם. גועל נפש מזוקק.

ואני נשאר לעמוד על הברכים שלי שם, עם כוס שתן ריקה ביד, עם סרחון של שתן מהפה ומהפנים,
עם ריח של שתן מהנשימה, שתן של עצמי.
ואני מנסה בכל הכוח להרים את העיניים שלי אל שלה, להסתכל אליה, ולא מצליח.
ואחרי כמה שניות של שתיקה, בקול שמביע שאט נפש עמוקה, היא חוזרת ואומרת.

את יודעת, אפילו כלבים לא שותים את השתן של עצמם, אפילו לא כלבים.