היא> אני צריכה להתחיל לדואג ?
אני> לא, למה גברתי ?
היא> כי אני שומעת אותך מדברת עם אנשים בלשון זכר, יש רגרסיה בהתפתחות שלך, זונה ?
אני> לא גברתי, אני לא יכולה לדבר בשיחות רציניות ופומביות עם אנשים בנקבה גברתי.
היא> לא מעניין אותי מה את יכולה ולא יכולה. זונה פגומה.
את שלי זונה, ואת מדברת תמיד אך ורק בלשון נקבה, עם כולם, פומבי או פרטי זונה.
אני> כן גברתי.
( ואי אפשר להתחיל לתאר בכלל את ההשפלה שבלדבר בנקבה, רק בנקבה, לכולם.
ההשפלה שבלדבר בנקבה, גדולה פי שישים מההשפלה שמדברים איתך בנקבה.)
אני> גברתי.
היא> כן ?
אני> כולם משפילים ומביכים אותי גברתי, בגלל הדיבור בנקבה.
אני לא יכולה עם זה גברתי. בבקשה.
היא> טוב מאד זונה, תספגי קצת, זה בריא לך.
ושאני לא אראה אותך מעיזה להתחצף למישהו, ולא משנה כמה העליב והשפיל אותך לפני כולם, ברור זונה ?
אני> ברור גברתי.
וזה רק עוד פרק,
רק עוד פרק, צעד, בהשפלה האין סופית שלי, בדרדור שלי במדרון הזה,
שאין לו סוף, שאין בו סוף, שתמיד אפשר לראות שיש נמוך יותר, עלוב יותר, בזוי יותר מושפל יותר,
ושהיותר הזה, יהיה הבית הבא שלך, עוד יומיים, או עוד שבוע. הבית הבא שלך.
ועכשיו, עכשיו הכל בנקבה.
עכשיו את שלי, ואת מדברת רק בנקבה. ברור זונה ?
לפני 15 שנים. 12 בנובמבר 2009 בשעה 21:09
