|
|
|
מעבר לעובדה שלא הייתי כאן מלא, אבל מלא זמן, אני תוהה איך זה שבכל זאת אחוזי הצפיה בפרופיל שלי כמעט ולא ירדו?
איך זה שגם אתמול וגם שלשום יש מעל ל 60 כניסות ביום גם כשאני לא כותבת ומעדכנת?
בחיי שאתם מוזרים!
אני יורדת לאילת לסופ"ש הגאווה ושכולם יקפצו.
מסיבות, אלכהול ובלאגן מסביב לשעון, כמו שאני אוהבת 😄
אז נפגש שם?
מסיבות... מסיבות...
הערב - 4 (!) מסיבות!
מחר - 2 מסיבות
בחמישי שוב מסיבות...
איזה כיף 😄
ולמען הסר ספק, הכותבת לא מתכוונת לחגוג בכולן.
אני צריכה רעיון
לתחפושת שווה ולא נדושה!
גשם!
מבול!
סופה בחוץ.
איזה כיף.
זה אומר שהולכת להיות שבת חמה מתחת לפוך... 😄
אאוצ'!
בן-זונה של כאב.
אין לי בעיה עם זריקות/בדיקות דם בד"כ, אבל הזריקה התוך-מרפקתית היום כאבה ממש!
ככה זה כשיש דלקת בגיד.
עוד שבוע
ואני
חוזרת
לחיים!
(נבחרתי להשפיע).
הטרנד האחרון בכמה בלוגים כאן הוא לכתוב את התפריט היומי.
אני לא מתכוונת לעשות את זה.
אבל כן להוציא לכם את העיניים ולגרום לבלוטות הרוק שלכם לרייר עם התפריט שאני מכינה לאורחים שלי לשבת!
סלטים.
פילה סלומון בריצ'.
מרק זך.
עוף ברוטב ברביקיו בתנור.
בשר בקר ביין.
אורז לבן עם שקדים קלויים.
לקינוח:
עוגת שוקולד חמה וגלידת וניל עם זיגוג סירופ שוקולד.
גררררררררר!
תמותו.
עוד שבוע למנאייק!
עוד שבוע של טרטורים מדלת-אל-דלת.
עוד שבוע של כניסה למבנים, נקישה על דלתות, צלצול בפעמון.
שבוע של נסיונות אחרונים לשכנע את הסרבנים לשתף פעולה ולענות על השאלות.
עוד שבוע למנאייק.
בשבוע הבא בזמן הזה אני אחגוג את סיומו של מפקד האוכלוסין.
כסוקרת, בנוסף לעבודתי הרגילה, כמעט ואין לי חיים בחודשים האחרונים.
זה התחיל במיון, הדרכה, לימוד החומר, הגשת תרגילים, בחינות.
אח"כ שלב הקדמת האיסוף שבו ממפים את השטח, רושמים את המשפחות, מנסים לאתר דלתות נסתרות. מסווגים דירות למגורים וכאלו שלא.
ואז השלב השני, שלב האיסוף.
אני מאמינה שכמעט אין כאן מישהו שלא נתקל בסוקר/ת מפקד האוכלוסין, 25% מהאוכלוסיה נבחרו להפקד.
אז איך היו הסוקרים שלכם?
נחמדים? מנג'סים? קרציות או מסבירי פנים?
זה השלב שבו הסוקרים מקבלים תגובות אוהדות, משתפות פעולה או תגובות כעוסות, מטרידות, משפילות ולפעמים גם טריקת דלתות.
זה השלב שבו הציעו לי אינספור כוסות שתיה (חמה/קרה), שירותים, סיגריות ואפילו נישואין.
עבדנו קשה, אין אפס. יש יעדים וצריך להגיע אליהם.
כל סוקר/ת מקבל/ת את המנה שלו וצריך להשלים אותה.
הגענו לשלב השלישי והאחרון, השלב הנוכחי, השלב הכי מתיש.
השלב שבו צריך להתמודד עם כל הדירות הסגורות, אלו שלא היו בבית או שההורים לא היו, אלו שבדיוק באותו רגע הגיעו/עומדים לצאת/אין להם זמן עכשיו בשבילך. אלו שאתה צריך לרדוף אחריהם ולנסות לתאם טלפונית כדי שתוכל למלא את השאלון.
ועוד שבוע למנאייק.
פרפורי הגסיסה, נשימות אחרונות, לפני החמצן הגדול של סוף המפקד.
שבוע.
גם אתם נבחרתם להשפיע?
מוזר לי לראות את עצמי כך, לבנבנה וחיוורת.
כבר לא זהובה.
מוזר לי לראות את האתר הזה במתכונת שונה.
בלי רשימת אנשי הקשר היקרים שלי, בלי היסטוריה של ההודעות.
עם הזמן אבדוק מה עוד חסר לי כאן.
כמעט מיומי הראשון כאן הייתי מוזהבת, עכשיו כבר לא.
מתרגלים, לכל דבר מתרגלים בסופו של יום.
והפואנטה?
אין.
(למרות שחשבתם שכן)
אני עייפה.
לא שחסרות לי שעות שינה, אולי קצת בעצם, אבל דואגת להשלים אותם בסופי שבוע.
אני עייפה, תשושה נפשית.
עובדת קשה מדי, ארוך מדי, אוכלת בצורה לא מסודרת, אין לי זמן לעצמי.
לא מתבכיינת, סתם מציינת עובדות.
נראה לי שאני צריכה לחזור לאורניה, לקלבונת הנצחית והזונע שלי. זותי שמסתובבת בלי תחתונים כל היום, זותי שעושה עלי כל הזמן טיזינגים.
אני צריכה פינוק.
שמעת?
