תשוקות

כמו מכונת יריה, המכוונת ישירות לליבי.
אני מנסה להסיר לאט לאט את החומות שבניתי בעמל רב, מנסה להפשיר את הקרח סביבם.
מנסה שוב לבנות את האימון מחדש.
לאט לאט.
צעד אחר צעד.
צריך שניים לטנגו, את זה כבר למדתי.
אז נפגשנו ונפרדנו ושוב נפגשנו-וחזרנו-ורבנו.
ופחדנו להפגש כי ידענו שכך זה ייגמר
ולבסוף גברנו על מכשולי הפחדים וחצינו מעליהם
החלטנו לדבוק במטרה
לנסות להקשיב
ללמוד
לנסות מחדש
איכשהו.
ושוב זה לא הלך.
וכל מילה שלי הפכה לסלע המדמה לרסק את החצץ
וכל מילה שלי נטחנה עד דק
למה התכוונתי בכך ובכך
ולמה חשבתי כשאמרתי את זה
ולמה בעצם עשיתי אז והאם אעשה זאת שוב
והחפירות הללו בעבר רק הזיזו את העפר הצידה
ערמו אותו בערמות מסביב
והחפירות הזיזו שוב את השדים מרבצם
ועד שהגעת לליבי הוא שוב הפך לאבן.

כמו מכונת יריה המכוונת לליבי...

מתוך אשנבי החומות
פתחתי צוהר קטן להציץ דרכו
אליך
להושיט את ידיי
לחבקך
ואז קיבלתי את הצרור
ישר לתוך הלב.

ואני לא מצליחה להבין בעצם למה עשית זאת, ואל תצפי ממני להאמין בך עוד.


====================================
ואולי עוד יום יומיים אתחרט על המילים אבל הן נכתבות מתוך כאב, וכדי לא לשכוח.
ובא לי להקיא.