חיי כחיית-מחמד
מאת קייטי דייל
הקדמה
אפשר לומר שזה התחיל עוד בהיותי ילד קטן. כשהלכנו לבריכה בהיותי בן חמש-שש שנים, אמי הלבישה אותי בגד-ים קטן, חמוד וצמוד -- ספידו -- והתאהבתי בו. אהבתי את ההרגשה שהבד הצמוד והמחליק הזה נתן לי. כשגדלתי, הבנתי שלא מקובל בחברה שבנים ילבשו בגדי-ים כאלה, וגם הבנתי שהם מבליטים צורת הפין והביצים, התביישתי, והתעקשתי שיותר אשחה רק בבגד-ים נורמלי של בנים -- מכנס קצר ולא צמוד. אך התגעגתי לבגדי-הים האלה, ותמיד הסתכלתי באחיותי כשהן לבשו בגדי-ים של בנות וקנאתי.
בנוסף: כל חיי (כולל עכשו) הייתי נורא רזה וקליל, הרבה מתחת למשקל הממוצע לגילי. שנאתי ספורט, לא התעמלתי, והיה לי גוף ללא שרירים. כמות האוכל לא השפיעה, אכלתי המון, אך לא עליתי במשקל. פשוט, זה הגוף שהיה לי. ולכן בילדותי, בנערותי, והלאה, תמיד התביישתי מאד ממראה הגוף שלי, לבשתי בגדים גדולים מידי כדי להחביאו... ותמיד תמיד, עמוק עמוק בלבי, חשבתי שחיי יהיו יותר קלים אילו היה לי המזל, בוקר אחד, להתעורר בגוף של בת במקום בן. כמובן, לא סיפרתי את זה לאף-אחד.
[הערת הכותבת: עד כאן, כל מה שכתבתי הוא האמת. מכאן והלאה מתחילה הפנטזיה שלי.]
פרק א'
חזרתי הביתה יום אחד בחמש, עייף, תשוש, ועצבני. ובדכאון על המצב הגרוע-ביותר של חיי. כמו תמיד, אחרי שלקחתי קצת מיץ לשתות, הדלקתי את המחשב והתחלתי לבדוק את הדואר-האלקטרוני. לא ציפיתי למשהו מיוחד -- אף פעם לא קיבלתי דואר משמח. אך באותו יום, חיכתה לי הפתעה גדולה בתיבת הדואר.
שלום קייטי, שמי דליה, ראיתי את הפרופיל שלך באתר "הכלוב" ואתה מאד מסקרן אותי. אני חושבת שאתה נורא נורא חמוד ומאד הייתי רוצה לפגוש אותך. נראה לי שאוכל לעזור לך לממש את הפנטזיות שלך, ושיהיה לנו ממש כיף ביחד.
היא השאירה פרטיה, ותוך כמה דקות התחלנו לשוחח בצ'אט, באינטרנט. היא היתה נורא חמודה ונחמדה, ומעניינת לדבר איתה. היא הראתה לי תמונה שלה, ומה אגיד, היא ממש מהממת. למרות שהיא הגדירה את עצמה כשולטת, בצ'אט היא התנהגה כל כך עדינה ואדיבה ו... מה אגיד? מההתחלה, התאהבתי בה ורציתי לפגוש אותה. ותיכננו את המיפגש הראשון.
הסכמנו על כללי המשחק לפני-כן. סודיות מלאה, כמובן. דליה הבינה כמה חשוב לי שלא ידעו על החלק הזה שבחיי בחוץ, והבטיחה לשמור עלי ועל הסודיות שלי. קבענו שלא יהיה עירום -- החלקים הפרטיים שבגוף יהיו מכוסים תמיד, ולא בתחתונים בלבד. הסכמנו שלא תהיה נגיעה בחלקים הפרטיים שבגוף למעט סטירות קלות על ישבן מכוסה אם יהיה צורך לעונש. ובשום אופן, לא יהיו יחסי מין כלשהם.
קבענו את המפגש הראשון ליום שלמחרת. בבוקר כשקמתי, מצאתי חבילה בתיבת הדואר, כפי שדליה אמרה. השתמשתי במשחה להורדת שיער על כל הגוף למעט הפנים והראש, כפי שדליה ציוותה, והתרחצתי.
דליה אמרה שהיא לא רוצה לקחת אחריות על החפצים שלי בזמני המשחקים שלנו, ולכן עלי לבוא בלי שום חפץ אישי, למעט קצת כסף, נעליים, והמפתחות לבית, שעליהם היא תשמור. חוץ מזה, היא רצתה שאבוא אליה לבוש בגדים שהיא תתן לי, כך היא לא תרגיש אשמה אם הבגדים האלה יתקלקלו או ילכו לאיבוד. אסור היה לי להביא שעון, תכשיטים, או שום דבר אחר. זה היה נשמע ממש מעניין, מרתק, וקצת מלחיץ/מפחיד, אך בצורה טובה.
לאחר המקלחת התפשטתי טוטאלית. החבאתי כמה חפצי ערך בביתי. פתחתי את החבילה ולבשתי מה שהיה בתוכו: תחתונים קטנים, ורודים, של נערה, מכנסים שחורים, וחולצת-כפתורים שחורה. לקחתי מספיק כסף לשתי מוניות בלבד, המפתחות והפלאפון, נעלתי את הבית, ונכנסתי למונית.
מצאתי את המפתח לדירה בעציץ, כפי שהיא אמרה לי. נכנסתי לדירה. הסלון היה ריק, מרוהט בשולחן פשוט בצד אחד של החדר, וכסא פשוט בצדו השני, בלבד. נעלתי את הדלת מאחורי. על השולחן מצאתי שקית ניילון. לקחתי את השקית והתיישבתי על הכסא.
חלצתי את נעליי וגרביי, והכנסתי אותם לתוך השקית. כיביתי את הפלאפון, והכנסתי אותו לשקית גם-כן, ביחד עם הכסף שהבאתי ומפתחות ביתי. אחרי היסוס קל, הורדתי את הכיפה והכנסתי גם אותה לשקית. קשרתי את השקית, וחכיתי לדליה שתגיע.
נכנסכשהיא נכנסה, היא נראתה עוד יותר מהממת מהתמונה, למרות שהיתה לבושה בצורה הרבה יותר פשוטה: מכנסי ג'ינס ארוכים, חולצת טריקו צמודה, ושערה קשור בקוקו פשוט. קמתי כשהיא נכנסה ולחצתי את ידה. היא חייכה הרבה. פטפטנו לכמה שניות, ואז היא הציעה שאשב בחזרה על הכסא. וכך עשיתי.
היא הלכה והביאה כיסא אחר מהחדר הסמוך, ודף נייר מודפס. היא התיישבה מולי.
"נו, אתה מוכן?" היא שאלה.
"כן," עניתי.
"מתרגש? לחוץ?"
"בהחלט." יכולתי להרגיש את פעימות הלב המהירות שלי.
"יופי, גם אני מתרגשת. ו...מפחד?"
"קצת."
"זה טוב, אני רוצה שתפחד קצת, למרות שאני מצהירה לך שאין לך ממה לפחד, אתה יכול לסמוך עלי. אז אתה רוצה להמשיך, כן?"
"כן."
"בטוח?"
"כן."
"כי עוד מעט לא תוכל להתחרט עד שאשחרר אותך. אז אתה בטוח."
"כן."
"מצויין. אז בוא נתחיל עם קצת פורמליות. אתה יכול להעביר לי את השקית. כל חפציך האישיים הם בשקית עכשו, נכון? אחרי שאקח אותה ממך, לא תשאר עם שום דבר מהבית, נכון?"
"נכון." העברתי לה את השקית.
"מצויין. אלך להחביא את השקית בעוד רגע. אבל קודם אני רוצה שתקרא ותחתום על הדף הזה."
קראתי את הדף. זה היה הסכם שתיאר כל מה שהסכמנו עליו בצ'אט יום לפני כן. קראתי את זה פעמיים, לקחתי את העט ממנה, ובידים רועדות, חתמתי.
"יופי, כל הכבוד, חמודה שלי." היא ליטפה אותי על הלחי. מהרגע ההוא, היא תמיד דברה אתי בלשון נקבה. "אלך לשים את הדברים האלה במקומות בטוחים -- תישארי פה, אחזור בעוד דקה." והיא יצאה מהחדר עם הדברים.
פותחת לי את החולצה. מביך.
הקולר הנעול.
כשהיא חזרה, היא הציעה לי להשתמש בשירותים לפני שנתחיל. חזרתי, והיא הורתה לי לשבת שוב על הכסא. התיישבתי, והיא הלכה ועמדה מאחורי גבי. הרגשתי משהו קצת קר על הצוואר שלי. "אני נועלת קולר מסביב לצוואר שלך," היא הסבירה. שמעתי 'קליק' והרמתי יד כדי למשש את הקולר. היא הוציאה מראה והראתה לי -- קולר שחור, דק, מעור, נעול מאחור, עם טבעת פלדה מקדימה. היא נעלה קצה של שרשרת ברזל לטבעת שבקולר, והקצה השני לגב של הכיסא. לאחר מכן, היא התחילה לעסות את כתפי, הצוואר שלי, והבטן שלי. היא נישקה לי את הצד של הצוואר. ואז, בלי שום התראה, וכמובן בלי לבקש רשות, היא התחילה לפתוח את כפתורי החולצה שלי.
"איזו בטן חמודה וחלקה!" היא אמרה, כשהיא נוגעת בבטני החשופה. כמו שאמרתי, תמיד התביישתי מאד מהגוף שלי ולא הייתי רגיל לחשוף אותו; איך שהיא פתחה את החולצה שלי ככה, והמשיכה ללטף את הבטן, גרם לי הרגשות מוזרות שאי-אפשר לתאר.
"תעמדי," היא אמרה, ונעמדתי. השרשרת היתה מספיק ארוכה כדי לאפשר זאת. היא עמדה מולי, התכופפה, נישקה וליקלקה לי את הבטן. "איזו חמודה!" היא אמרה. צחקתי -- זה דגדג!
"טוב, עכשו אני צריכה לראות מה רכשתי פה. אני אצא רגע מהחדר. תורידי את המכנסים והתחתונים ותלבשי את בגד-הים הקטן והצמוד הזה. אחזור בעוד רגע."
מחכה
דליה מתבוננת ביהפשטתי את המכנסים והתחתונים ברעדה, והכנסתי את הרגלים לבגד-הים. עשרות שנים עברו כבר מאז שלבשתי בגד-ים בצורה כזו. כשהוא היה במקום, הפין והאשכים מאד בלטו מקדימה, לדעתי, והתביישתי שבן-אדם זר יראה אותי ככה. ידעתי שאין טעם להמשיך להתבייש, הרי הסכמתי להסדר זה, ובלי ספק בעתיד הקרוב אצטרך ללבוש בגדים דומים. ולמרות זאת, הבושה שאליה הורגלתי כל חיי גרמה לי לכפתר בחזרה את החולצה, לכסות כמה שיותר ממני, כמה שיכולתי. חשבתי ללבוש בחזרה את המכנסים, מעל בגד-הים, אבל היא אמרה לי בפירוש להפשיט אותם.
תצוגת האחוריים"את מוכנה?" היא שאלה מאחורי הדלת.
"כן," עניתי, והיא נכנסה לחדר.
"אז בואי נראה. אה, אני רואה שכיסית את עצמך בחזרה. מתביישת? הילדונת שלי ביישנית?" היא ליטפה לי את הלחי. "אין צורך, חמודה, את שלי עכשו. כולך שלי." והיא פתחה לי את החולצה. "ידים הצידה. טוב, זהו, זה לא קשה, נכון? איזה בליטה חמודה יש לך!" היא ירדה על הברכים כדי להסתכל יותר מקרוב. נורא התביישתי! "כל כך קטן וחמוד -- אין צורך להתבייש ממנו, ילדונת! אני רוצה שתתרגלי לזה שאנשים מסתכלים לך בין הרגלים, כי אני מתכוונת להלביש אותך הרבה בגדים צמודים, בדיוק כדי שאוכל לראות. הסכמנו שאני לא רואה אותך ערומה, אז לפחות הצורה אראה כמה שאני רוצה! ועכשו תסתובבי כדי שאוכל להתבונן בטוסיק. ותפשיטי את החולצה -- אין צורך בה יותר."
שוב נורא התביישתי, אך עשיתי כמו שהיא הורתה לי.
לבושה לקראת הנסיעה"אה, זה נורא חמוד גם כן!" היא המשיכה להתבונן דקה ארוכה. "טוב, אני שמחה עם הסחורה שלי. עכשו אני צריכה להכין אותך לנסיעה. אתן לך בגד אחר ללבוש מכיון שאני רואה שבגד-הים הזה יותר מידי מביך אותך -- למרות שהוא נורא חמוד. חכי ככה, עם הטוסיק החמוד כלפי." היא יצאה וחזרה תוך דקה. "בואי, תלבשי את זה -- נראה לי שתרגישי יותר נוח בזה בינתיים." היא נתנה לי בגד-גוף ארוך, עם שרוולים ורגלים. "ככה, מצד אחד, כל הגוף שלך מכוסה, כמו שאת בטח מעדיפה, ומצד שני, צורת הגוף גלויה לכל -- אינך יכולה להסתיר ממנה מאומה." היא עמדה שם והתבוננה בי כשלבשתי את הבגד. הבגד הזה נתן לי תחושה מוזרה. בדיוק כפי שהיא תיארה -- מצד אחד, הרגשתי שכל גופי מכוסה, וזה ניחם אותי, ומצד שני, הכל היה מובלט! לא הייתי רגיל ללבוש בגדים צמודים, והרגשתי מאד מוזר.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותה כשגמרתי להכניס את הידים לשרוולים ויישרתי את הבד.
"מתוקה, מעכשו אסור לך לדבר אלא אם כן אני שואלת אותך שאלה. אם את חייבת לומר משהו, את צריכה לבקש רשות קודם, על-ידי שימת אצבע על השפתיים. הבנת? מעכשו, אם תשכחי את זה, תיענשי. ועוד דבר -- כשאת מדברת על עצמך, רק בלשון נקבה. את הילדה שלי מעכשו. ולענות לשאלה שלך -- אנחנו נוסעות למקום מסתורי, ובכוונה אני לא מגלה לך לאן, כי אני לא רוצה שיהיה לך שום מושג איפה את. זה יעזור לך להרגיש שאין לך שום דרך להימלט. תעלי על השולחן בשבילי."
ההכנה לנסיעההיא צוותה, וניתקה את השרשרת מגב הכיסא. היא עזרה לי לשכב על הבטן וקשרה לי את הידים מאחורי עם אזיקי עור. לאחר מכן, היא קשרה לי את הרגלים זו לזו, הרימה אותם, וחיברה את אזיקי הרגלים לאזיקי הידיים באמצעות שרשרת קצרה, ואת אלה לקולר שבצווארי באמצעות עוד שרשרת קצרה. לאחר מכן היא שמה לי כיסוי עיניים. עיוור ובלי אפשרות לזוז, היא השאירה אותי על השולחן לדקה. אח"כ הרימה אותי. היא הכניסה אותי לאיזשהו מיכל או ארגז או משהו, ושניה לאחר מכן שמעתי את ה"קליק" שציין שהארגז ננעל.
הרגשתי שהארגז מטולטל... על פי ההרגשות והקולות, הבנתי שהיא הכניסה אותו לבגז' של אוטו ונסעה אתי ככה זמן ארוך. סוף-סוף, כשהגענו ליעד והיא הכניסה את הארגז לתוך הבית, היא פתחה את הארגז ושחררה אותי מכיסוי העיניים.
המשך יבוא...