פנטום האופרה

היא עומדת שם
מבטה אובד בחלל
חושבת
נזכרת
מבולבלת
מתחרטת
ואז
הוא פשוט בא, כאלו משום מקום
וכופף את זרועה
ואמר לה בקולו הקר
עכשיו את שלי
והיא צייתה
והיא ידעה ששם היא רצתה להיות תמיד
ואחר כך שום דבר כבר לא היה אותו דבר
ומאז היא רק נוזלת נוזלת נוזלת
נוזלת מיצי כוס
נוזלת דמעות

ומבטה כל הזמן תר את האופק

בסרט סטיריקון של פליני יש סצנה אחת חזקה
בקתה מזרדים באמצע ערבה שטוחה כאלו בשום מקום
רוחות מכופפות את העשב הגבוה
ערפל, עננים כהים בשמיים
אנשים הולכים בדרך עפר
הולכים אל הביקתה הבודדה, אפילו לא ביקתה סתם כמה קירות מענפים שבורים
ובביקתה אישה, נואשת , רעבה, מיוחמת, לובושה כותנת אפורה קרועה
האנשים, מתקרבים לביקתה , רוחות מיללות באופק, והאנשים מדברים עם גבר בלי פנים לבוש ברדס
ואחר כך הוילון מוסט והם מתכופפים אל הדרגש שבביקתה
והאישה פותחת את רגליה
מנסה נואשות להתחבר לאלמוני שמזיין אותה
כלבה רעבה נואשת
והוא מזיין והולך
והוילון מוסט שוב והיא נשארת שם, כלואה בשרשראות
צועקת קולות נואשים
רוצה משהו ואינה יודעה מה
ורק רוצה שהוילון יוסט שוב
ועוד איש בלי פנים יחדור את תוך נשמתה....
והיא נשארת שם לבד לבד
והיא רוצה לנתק את השלשלאות ולברוח
אבל היא יודעת
שהשלשלאות האלה
הן דווקא אלה
שמבטיחות לה את העונג הבא....