החיים, הקיום והכל

פגישה, חצי פגישה

אחרי שנים שלא נפגשנו ולא דיברנו, סתם בלי שום סיבה

נפגשות

במקרה

עם כל גדוד הילדים מסביב, ועדיין זוכות לשיחת נפש קצרה אך עמוקה

לא ביקורתית מולה, אבל בתוך עצמי, הבטן מתהפכת

המקום הזה, של בחירה מודעת

לקפוץ (או שאולי להתרסק) לתוך תהום שבה הסוף ברור וידוע

בסביבה של אנשים שמוצצים ממך דם, אנרגיה, כסף ובטחון עצמי

רק כדי לעשות אצבע משולשת לעולם

הייתי שם, כמה שנים יותר מדי

ועצרתי, בברקס, ממש לפני התהום.

עדיין משלמת את המחירים, שכר לימוד קוראת לזה.

וכנראה שמחה שהייתי וחוויתי שם, כי קיבלתי פרופורציות אחרות לחיים.

ושמחה שכבר לא.