החיים, הקיום והכל

כמעט שנה.

של קושי בלתי נסבל, של סבל איום, של התעסקות בהכי נורא.

של צמיחה בלתי נתפסת, של רגעים של שמחה ואושר עילאיים, של הבנה, של הפנמה.

ה-7 לאוקטובר היה בשבילי טלטלה איומה, טראומה שנחרטה לי בגוף ובנשמה.

וגם טריגר למסע צמיחה בלתי נתפס שבאותו הבוקר הנורא, בכלל לא עלה לי במחשבה.

והיום

כמעט שנה אחרי.

זמן מחשבה.

תקופה של שינויים

עשייה, צמיחה, העזה, הצלחה.

תקופה מרגשת ממש.

אז למה הבטן שלי מתהפכת מפחד מכל השינויים שמגיעים עכשיו? שמתהווים מתוך בחירה עוצמתית ועשייה.

ועדיין

שינויים.

את הנרקיסיסטים שיחררתי כבר מחיי

וגם את המתקרבנים

ואלה שפועלים מתוך לחץ, דפוס התקשרות חרדתי.

כל זה התאפשר רק כששיחררתי את התכונה הזו מתוכי כי הרי מערכות היחסים שלי הן השתקפות ברורה שלי בעולם.

מה שמניע אותי, דפוסי המחשבה והעשייה, הם אלה שיופיעו בחיי ובמיוחד במערכות היחסים שלי.

עכשיו אני בוחרת לנקות את הנמנעים. אלה שפועלים מתוך דפוס התקשרות נמנע.

שזה כמובן שוב השתקפות ברורה של מי שהייתי.

ולא עוד.

ועכשיו עומדת נקייה ופתוחה מול העולם, סקרנית לחוש ולחוות מי ייכנס עכשיו לחיי. 

החלטה שהתקבלה לפני 17 שנה.

הייתה נכונה לזמנו, גם בדיעבד.

והובילה את חיי הרבה שנים.

למרות שההחלטה הייתה נכונה, המחירים ששילמתי היו גבוהים, ולא תמיד שילמתי אותם ברצון, היה כאן לא מעט ריצוי.

ועכשיו

היא בוטלה.

בחשש, עם בטן מתהפכת וכמה לילות בלי שינה.

אבל בוטלה. לחלוטין. נגמרה.

אחרי שהבטן התיישרה למקומה.

התחושה שלי היא של הקלה גדולה.

חופשייה.

יש שני סוגים של סקס

סקס מכוון מטרה

וסקס לשם משחק.

סקס מכוון מטרה הוא סקס שמיועד לחדירה. כל המשחק המקדים נועד רק להרטיב אותך כדי שתהיי מוכנה לשיא של הסקס לתפיסתו, לחדירה.

סקס לשם משחק, הוא סקס ללא מטרה. סקס של שעשוע, ריגוש, כיף וחיוך.

כזה שאמנם בדרך כלל יש בו חדירה בסוף, וזה חלק מהמשחק, לא המטרה, גם לא הגמירה.

(בדס"מ לתפיסתי, בתור מישהי המגיעה לעולם הזה מקינקיות ולא מתוך צורך בדס"מ חזק, הוא לגמרי מוטה הסוג השני, סקס שהוא ריגוש, משחק ועניין)

ושאלתי אליכן, בנות המין היפה

איך אתן מזהות מראש מה סוג הגבר שמולכן?

האם הוא מוכוון מטרה

או משחק?

הראשון, בעיני, הוא בזבוז זמן, אכזבה ובעסה.

ואם הייתי יכולה לדעת מראש, הייתי פשוט מסננת לגמרי בהתחלה.

שתפו איתי בבקשה?

השנה האחרונה

כל כך מלאה בשיעורים

שהופנמו.

וחלקם לא.

1. יוצאת מאימון

מקולחת, נקייה, מריחה טוב.

נכנסת לרכב ומניעה

ממש מטר מהחניה

הרכב מגעגע ונורית צהובה נדלקת.

פנצר.

הקובלט החדשה כבר לא צריכה לעשות הכל לבד.

ניגשת לבחור שמכירה, מבקשת עזרה.

הוא מוציא גלגל, את הג'ק 

ומהר מאד מצטרף גם בחור אחר, שמעולם לא החלפתי איתו מילה

והם מתנהלים

בבטחון, במהירות, באינטראקציה ביניהם.

ואני בצד

לא מרגישה צורך להעיר, לעזור, לתקן, להושיט יד

(או בעצם מרגישה, אבל מתנגדת לצורך בכל הכוח).

והגלגל מוחלף

הכל חוזר למקום בחזרה.

ואני מלאת הכרת תודה.

גם להם, כמובן, באופן ברור ומפורש.

וגם לעצמי, שאיפשרתי לי את המקום של להיות ולקבל.

2. עושה טעות ביחסי אנוש

חמורה

בהקשר עבודה.

משהו שידעתי שאני צריכה לעשות, ואיכשהו העשייה עצמה פרחה לי מהזכרון.

וכשהצד השני נפגע.

יודעת לעצור

להתנצל

בלי תירוצים

פשוט לקחת אחריות ולהתנצל

להבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם

ולשחרר

לגמרי לשחרר

לא לאכול לעצמי את הראש

לא להתגלגל במיטה ללא שינה.

טעיתי, לקחתי אחריות והתנצלתי, הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב ושיחררתי.

איזו תחושה נפלאה.

3. ורק את אמא שלי לא למדתי לסנן.

למרות כל השנים ומנגנוני ההגנה

האנרגיה הנמוכה שלה מורידה אותי מטה מטה

לרמת דכדוך רציני

וכנראה שהגיע הזמן 

להציב גבולות מחדש.

לא רוצה חומות, הם זקוקים לי עכשיו ואני לא יכולה להיעלם כמו שעשיתי כל כך הרבה שנים.

אבל גבולות

ברורים.

כנראה שזה השיעור שלי עכשיו.

שיעור בגבולות.

בעולם של פעם, קובלט פחדה להגיד "אני רוצה"

כי במקום הזה של אני רוצה, ברור, לא מתנצל

יכול גם להופיע ה"לא", שיכול לפגוע, לרסק את האגו החבול.

ומתוך שכך, נהגתי לעיתים קרובות ללחוש את ה"אני רוצה", להקטין אותו, להעמיד לעצמי מכשולים.

ולכן פעם, לדוגמא, קשר עם גבר נשוי היה רלוונטי לחלוטין לגבי.

שהרי, אם הוא לא יכול להיות איתי באמת, הרי שהוא לא באמת ויתר עליי, הוא פשוט לא יכל היה.

או להיות בקשר עם נרקיסיסטים

שהיה צריך לצעוק לי את האמת בפנים, את המציאות שלהם באופן ברור.

ועם עוד איזו סטירה או שתיים.

כדי שאבין שאני צריכה לקום וללכת. לרוץ בכלל.

והיום

עכשיו, לקראת השנה החדשה.

אני בוחרת לאמר באופן ברור וקול רם: אני רוצה.

בעיר הזרה שאני נמצאת בה.

מוקפת באנשים טובים, אנשים לא קלים ולא נוחים, עם עוצמה ונוכחות.

שבאים בטוב, רוצים בשלומי.

אני מרגישה את קפיצת המדרגה שמתבשלת בי כבר זמן בה קורית.

זה כיף, מרגש ומאתגר להיות במקומות האלה.

מצחיק שהאינטרנט של בית המלון מסנן את האתר הזה, הייתי צריכה להתחבר מהטלפון כדי להכנס.

היתה לי תקופה פרועה בחיים.

תקופה רעה.

של חוסר איזון, אי אמונה עצמית, הרס עצמי.

ונפגשתי עכשיו עם גבר שהכרתי באותה התקופה.

היינו יחד במיטה.

לדבריו.

אני לא זוכרת דבר (ולא, סמים לא עשיתי, גם לא אלכוהול מעבר לכוסית או שתיים).

אני תוהה לעצמי האם התקופה הזו אצלי בעצם בהדחקה.

וחושבת לעצמי האם כדאי לפתוח אותה ולאוורר, תוך הבנת המחירים שיהיו לזה.

או להשאיר את מה שהיה היכן שהיה ולהמשיך לעוף במקום הטוב והחומל, גם על עצמי, שנמצאת בו עכשיו.

הקטנה, שהיא כבר לא כל כך קטנה,מתכרבלת אצלי.

מספרת על המדריך שנזף בה.

וחיוך גדול מתפשט על הפנים שלי.

Mistake

Big Mistake

מותר להעיר לה, היא פתוחה לפידבק, אסור לנזוף בה.

מה עשית? אני שואלת.

והיא מספרת על הדרך שבה הסבירה לו את זה היטב, ברכות, עם מתיקות אין קץ, בנשיות.

ובאופן שהוא לעולם לא ינזוף בה שוב.

לעולם.

וכנראה שיחשוב פעמיים לפני שינזוף בכל אשה אחרת.

מלכה כבר אמרנו?