השנה האחרונה
כל כך מלאה בשיעורים
שהופנמו.
וחלקם לא.
1. יוצאת מאימון
מקולחת, נקייה, מריחה טוב.
נכנסת לרכב ומניעה
ממש מטר מהחניה
הרכב מגעגע ונורית צהובה נדלקת.
פנצר.
הקובלט החדשה כבר לא צריכה לעשות הכל לבד.
ניגשת לבחור שמכירה, מבקשת עזרה.
הוא מוציא גלגל, את הג'ק
ומהר מאד מצטרף גם בחור אחר, שמעולם לא החלפתי איתו מילה
והם מתנהלים
בבטחון, במהירות, באינטראקציה ביניהם.
ואני בצד
לא מרגישה צורך להעיר, לעזור, לתקן, להושיט יד
(או בעצם מרגישה, אבל מתנגדת לצורך בכל הכוח).
והגלגל מוחלף
הכל חוזר למקום בחזרה.
ואני מלאת הכרת תודה.
גם להם, כמובן, באופן ברור ומפורש.
וגם לעצמי, שאיפשרתי לי את המקום של להיות ולקבל.
2. עושה טעות ביחסי אנוש
חמורה
בהקשר עבודה.
משהו שידעתי שאני צריכה לעשות, ואיכשהו העשייה עצמה פרחה לי מהזכרון.
וכשהצד השני נפגע.
יודעת לעצור
להתנצל
בלי תירוצים
פשוט לקחת אחריות ולהתנצל
להבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם
ולשחרר
לגמרי לשחרר
לא לאכול לעצמי את הראש
לא להתגלגל במיטה ללא שינה.
טעיתי, לקחתי אחריות והתנצלתי, הבנתי מה אני צריכה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב ושיחררתי.
איזו תחושה נפלאה.
3. ורק את אמא שלי לא למדתי לסנן.
למרות כל השנים ומנגנוני ההגנה
האנרגיה הנמוכה שלה מורידה אותי מטה מטה
לרמת דכדוך רציני
וכנראה שהגיע הזמן
להציב גבולות מחדש.
לא רוצה חומות, הם זקוקים לי עכשיו ואני לא יכולה להיעלם כמו שעשיתי כל כך הרבה שנים.
אבל גבולות
ברורים.
כנראה שזה השיעור שלי עכשיו.
שיעור בגבולות.
