מפרי הלחצנים

גיליתי על עצמי שאני מריח מקילומטרים מאמצים להראות חוכמה, מזהה גניבת דעת בצורה מידית גם כשהיא מוסווה ממש ממש טוב.

איזה חכם אני אה?

אני גרוע במרחקים קצרים.

אני רץ מרתון, צובר מהירות רק תוך כדי.

בנוי לסבלנים, מי שרוצה מהר ועכשיו עשויה להתאכזב.

רק שהסבלנות, משתלמת, מאד משתלמת.

"אחי, אם בפגישה הראשונה שלך הבחורה אומרת לך בוא נלך לקנות לי שרשרת" אומר יובל, "אז סימן שמשהו כאן לא תקין".
הוא עוצר לאתנחתא קלה, "ועכשיו לגבי הטיסה, אני לא בקטע של טיול סקס, אתה רוצה טיול סקס. סבבה. טוס לבד!"
"מה לבד!" הפנתי מבט מאים אליו.
"לבד!, יש סוכנויות כאלו של הכרויות, אתה יודע".
"אני לא מאמין שאתה דופק לי ברז, אתה חתיכת מניאק!" הרמתי את קולי."אתה צוחק עלי נכון".
"אני עליך? אתה צוחק עלי, קודם כל, לא הבטחתי שאני בא ובטח שלא לטיולי הסקס החולניים שלך, אתה חולה!, אתה מבין את זה שאתה אדם חולה!?" .

טיסה 823 של אוקראיין איירלינס.
במטוס אני יושב לצידו של הרצל רקאנאטי, מייסד ושותף פעיל של פלאפל הרצל בגדרה.
הוא הקים את ה"חברה", כפי שהוא מקפיד לקרוא בהתעקשות מוגזמת לדוכן פלאפל שלא עולה על 2 מטרים, בשנת 1989 יחד עם אחיו, ג'ינו ויקיר.
בשנה שעברה פורסמה עליהם כתבה במקומון גדרה ואף החברה זכתה במקום 5 ברשימת העסקים הטעימים בעיר.
שלושת "המייסדים" גם הכירו את נשותיהן באמצעות החברה, שהן גם במקרה 3 אחיות, והחלק היותר מפליא שהן עבדו בקונדטוריה שממש צמודה לפאלפליה ,
ממש אידליה בהתהוותה, סרט הוליוודי.

"אז למה אתה כאן בכלל" שאלתי,
"אתה יודע, החיים, קצרים וכאלה",
"וואלה, והאישה מה, יודעת?"
"היא לא שואלת" ענה בהינף יד.
"אחלה סידור"
"ואתה מה, גרוש?"
"רווק"
"רואים שאתה רווק" אמר הרצל בביטחון מוחלט.
"איך רואים?"
"סמוך עלי שאני רואה"
"אז למה שאלת" הבטתי בו בחצי חיוך.
"כדי לוודא שלא עשית טעות כמוני"
"למה טעות" שאלתי בנימה מנחמת,
"אל תתחתן עזוב אותך, נישואין זה כלא, זה עבדות"
ממריאים.

במהלך שלושת שעות הטיסה מחשבות רבות עברו בי, כשחושבים על זה, ואולי יש כאלה שיטענו אחרת, אבל ראוי שנודה בכנות שבמושג המכונה בפינו "אהבה", קיים יסוד לא מבוטל של בעלות. די בביטוי השגור "את/ה שלי" כדי להוכיח זאת, כמו גם בעובדה שבגידה נחשבת לחטא חמור ומביש כל כך, רק מפני שמישהו מנכס לעצמו משהו שאינו בבעלותו.

אני אחד מ-20 הגברים בקבוצת "טיולי רומנטיקה" היוצאים בבוקר יום חמישי זה בטיסה מנתב"ג לקייב.
אני בן 37, עובד כאיש מכירות כותב רומנים ולומד עיצוב פנים. לא הצלחתי למצוא לעצמי אישה באחת הדרכים המקובלות יותר, ניסיתי, האל עדי שניסיתי, אף הייתי מאורס פעמיים כשבאחת מהפעמים הארוע בוטל חודש לפני המועד, אבל החלק המדאיג יותר הוא שמה שהכי כאב לי בביטול, זה סידור הפמוטים הכל כך יפה על השולחנות שעלותו כללה תוספת של 8000 ש"ח, שפשוט הלכו לפח.
בסופו של דבר, לא הצלחתי למצוא את המיועדת באף אחת מהדרכים המקובלות אז אני מנסה למצוא אותה כעת בדרך זו.
המשתתפים ב"טיולי הרומנטיקה" מסוג זה מתבקשים למצוא באתר הסוכנות נשים פוטנציאליות שמענינות אותם, כשהמטרה המרכזית היא נישואים, לכן מוטב לגבר שלא להיות מודרך על ידי המערכת ההורמונלית שלו.
אבא שלי, שגם התגייס למען מטרה נעלה זו, יעץ לי לחפש כלה יהודיה, ולו כדי לגרום לו נחת פעם אחת בחיים.

בהמלצת אנשי הסוכנות יצרתי קשר טלפוני עם אחת הבנות שבאתר בטרם הנסיעה,
אוקסנה שמה, בפרופיל הכרטיס כתוב כי היא סטודנטית למדעי הרוח, ועובדת כקוסמטיקאית במספרה של אביה בזמנה הפנוי.
הקשר הטלפוני עם המיועדת נעשה בתיווכה של מתורגמנית מטעם הסוכנות השירות כרוך בתשלום כמובן. כך מפקחת הסוכנות על הקשר בין הלקוח לאישה בחול ועוזרת לו להתקדם, מה שבטוח מתקדם זה חשבון הבנק של בעלי הסוכנות.
למתורגמנית שלי קוראים אולגה, אישה חביבה מאוד שמדברת אנגלית במבטא רוסי כבד. אוקסנה, מתברר, מדברת אנגלית סבירה, אבל כשהעניינים מסתבכים קצת מצטרפת גם אולגה לשיחה.
"אני אשמח לבקר אותך כשאגיע, מתי יהיה נוח?" אני שואל.
"אני עוד לא יודעת", אומרת אוקסנה, "יש לי היום יום הולדת".
במבט לפרופיל שלה באתר, אוקסנה נולדה ב-18 בנובמבר 1984. איזה חוסר תשומת לב מצדי. בניסיון הראשון שלי למצוא את אושרי בחיים בזרועותיה של עלמה אוקראינית אני כבר עושה פאדיחות. אני מברך את אוקסנה ליום ההולדת שלה ושואל איך היא מתכוונת לחגוג.
"אני יוצאת עם חברות לשתות הרבה וודקה", היא אומרת כאילו שזה ברור מאילו. אני חוזר שוב על ההצעה לבקר אותה לכשאגיע, "אני אבדוק אם זה מסתדר לי", היא עונה, "נדבר בשבוע הבא".
אולגה , המתורגמנית, עולה שוב על הקו. "זהו זה?" שואלת, "יש עוד נשים שתרצה לדבר איתן?", "לא", אני עונה, "לא כרגע".
אולגה נשמעת אישה מאוד אמהית ואכפתית. בעצם, לא היה מזיק להיעזר באופן קבוע במתורגמנית כמו אולגה. כשחושבים על זה, מתורגמנית כמו אולגה בבית, עשויה להציל את נישואיהם של זוגות לא מעטים. במיוחד אם תכריז על סכסוך עבודה ברגעים הגורליים.
לאחר הנחיתה בתור לביקורת הדרכונים, שוחחתי עם אחמד, גבר שחום, נמוך קומה ומוצק, כבן 50 להערכתי , מנצרת, הוא הביא איתו במזוודה סט תכשיטי זהב יקרים למיועדת, ודאג להעביר לי מונולוג ארוך ומדויק על חשיבות המשקל ואיכות הזהב, השתעממתי בנימוס, לעולם לא התחברתי או הבנתי ממש את ההבדלים בזהב, לי הכל נראה אותו דבר.
אחמד היה לבוש במעיל עור חום בעל צווארון פרווה, פוסע בעצבנות הלוך וחזור. יש לו שיער אפרפר מסורק לאחור והוא מרכיב משקפיים. הוא צריך לפרוט כסף כדי לשלם למוכסים, אחרת יחרימו לו את התכשיטים. לאחר שאחמד משלם לאנשי המכס ומקבל בחזרה את תכשיטיו, הוא מביע בצורה ברורה וחדה למשתתפי הקבוצה האחרים את רגשותיו וציפור נפשו,
"הנה, תרמתי לכלכלה של השרמוטות האלה, מבסוטים? יופי, טפיי על הפרצוף שלהם, כוס ראב ראבם ערס".

באולם הנוסעים המגיעים בנמל התעופה של קייב אנו עורכים היכרות עם דימה ולנה. לאיש אסור לדעת שדימה הוא למעשה בנה של לנה, אבל עד מהרה הופך הסוד השמור הזה לנחלת הכלל בקבוצתנו. דימה למד בעבר פילוסופיה, שיערו חום שטני ארוך ועיניו כחולות. העברית שלו די טובה אם כי לעיתים נבלעות כמה אותיות.
העברית של אמא שלו לעומת זאת מאד בעייתית. בעברה היא הייתה רקדנית מועדונים בלאס ווגאס, היום היא משדכת נשים לגברים, אם לא לכל החיים, אז לפחות למשך "סיור הרומנטיקה", כל מבטיה מקרינים סוג של אירוניה של אישה בגיל העמידה שיודעת מה גברים מחפשים. מאוחר יותר יספרו לי כמה מהבנות שלפני כל "ארוע", לנה מדריכה אותן בלחש: "להיכנס פנימה, גב זקוף, לא לעשן, לחייך, קדימה".
בנסיעה באוטובוס משדה התעופה בקייב למלון יושב לידי מוני, גבר ממושקף עם קרחת, בגילי בערך. מוני היה מורה למתמטיקה בתיכון בטבריה, אך סבל מאד מהתלמידים לכן עבר הסבה מקצועית. היום הוא שוטף גופות במכון לשטיפת גופות באבו כביר. מוני מדבר בקול רציני ורך, קולו של אדם שכבר ראה הרבה גופות מבותרות.
מוני הביא איתו פנקס לרשום בו דברים. מאוחר יותר שמעתי מכמה מהנשים, שבאירוע הראשון שנערך במלון, מוני פשוט עבר אחת אחת ושאל כמעט כל בחורה שפגש באולם "את רוצה להתחתן איתי?".

במהלך הנסיעה ניגש דימה אל המיקרופון שבאוטובוס. הוא מסביר לנו שחלק גדול מהנשים שנפגוש כאן כמעט לא מדבר אנגלית. אם נצא לפגישה עם מישהי, נוכל לשכור מתורגמנית תמורת תשלום נוסף.
"היא לא חייבת להשתתף בכל המנות בארוחה" הכריז בנימה רצינית, כאילו מעביר תדריך יציאה לקראת מבצע חשאי מעבר לקווי האויב. "מספיק להזמין לה איזה סלט, אם המתורגמנית נראית לכם יותר מהבחורה שפגשתם, וזה קורה, תשלחו את הבחורה הביתה ותמשיכו את הפגישה עם המתורגמנית, בנוסף, אם אתם מביאים אורחת לחדר והיא נשארת לישון, אתם רושמים אותה בקבלה, זו תוספת של 20 דולר, יש שאלות?".
מוני רושם את דבריו בחריצות בפנקס.

רק מעלית אחת פועלת במלון בקייב. בין הגברים מתפתח מאבק מגוחך, די תרבותי יש לומר, מי מהם יעלה ראשון עם המזוודה שלו לחדר.
יש בדיוק שעתיים להתארגנות, לפי התוכנית בעלון שחולק לנו, 20:00- 21:00 היכרות עם המקום והמתרגמים.
ברבע לשמונה אני מתייצב באולם בקומה השניה, מוכן ומזומן, לבוש במכנס שחור אלגנט וחולצה מכופתרת בצבע בורדו, מרגיש קצת חנוט אבל אין ברירה, נראה כי חולצות השוק וסנדלי השורש שלי לא ממש יעזרו כאן, כללי המשחק פה שונים, ומי שרוצה לשחק צריך לנהוג לפיהם.
תוך כדי התמקמות החברים, דימה עולה למעין במה מאולתרת כשהוא אוחז מיקרופון בידו,
"חברים, תשבו בבקשה כבר מתחילים"
מביט הצידה לעבר אימו, "טוב קדימה, תכניסי את המתורגמנים".

מתברר, כצפוי, שכל המתרוגמנים הם למעשה מתורגמניות, חלקן הקטן מבוגרות ורובן בגיל הממוצע של 25.
הן נכנסות כולן בנעלי עקב שנראה היה כאילו יש צורך בציוד טיפוס על הר האוורסט כדי לנעול אותן.
לכבוד המפגש הזה הן לבשו את הבגדים היפים ביותר שלהן בשילוב לא מנצח של כמויות איפור מוגזמות. בזו אחר זו הן מציגות את עצמן.
כולן אומרות את אותם הדברים בדיוק: "היי, אני ג'ניה, ואני כאן כדי לעזור לכם למצוא את האושר", העתק הדבק, כשרק השם הוא מה שמשתנה בטקסט בין אחת לאחת.
המתורגמניות, כאמור, הן לא רק מתורגמניות, גם הן נמצאות "על המדף" למעט אחדות, וגם הן מחפשות גברים מחו"ל. דימה מוחא כף : "קדימה חברה, תכירו את המתורגמניות החמודות שלנו".
אני מזנק כמו נמר רעב קם וניגש בזריזות לאחת המתורגמניות.
"אני אורן" פניתי בנימוס, "ואת, תזכירי לי איך אמרת שקוראים לך?".
שמה לודה והיא מגיעה לי בערך לסנטר וכל זאת בהתחשב בעובדה כי העקבים שהיא נועלת הם לפחות תוספת של 15 סנטימטר.

"נעים מאד, את ממש יפה"
"תודה" הסמיקה כשחיוך מבוייש על פניה.
"אז איזו אישה אתה מחפש?" שאלה בהתענינות.
"אישה חזקה " עניתי "יפה וחזקה"
מבט של פליאה עלה על פניה, "מה חשוב לך? שתדע לבשל?"
צחוק גדול התגלגל מגרוני "לא, היא לא צריכה לבשל, היא צריכה להיות יפה, לכל השאר אני אדאג כבר"
ואז היא נכנסה, ברבור לבן וזקוף, ממבט ראשון פשוט רציתי לרדת על ברכי ולהציע לה הכל.
שמה אוקסנה, כן כן אוקסנה.

אם אהבתם, פרגנו, יש המשך ...

"תגידי איך את רוצה את זה"
שאלתי בקול נמוך לוחש באוזנה.
היא הזיזה את ראשה הצידה כאילו נדהמה על עצם השאלה.
"רוצה מאחורה?" שאלתי. "ככה זה יותר עמוק, אם את מסוגלת לעמוד בזה, או שבא לך לרכב עלי, אלילה טעימה שלי"
"זהו? כבר החלפנו תפקידים?" צחקה במבט של פליאה.
"אוי בייבי שלי, שיגעת לי את השכל לגמרי עם תלבושת המלכה שלך"
"סתום את הפה לפני שאני מתחילה מחדש," הרימה את קולה, מתמקדת בפני.
הסתערתי על שפתיה בנשיקה אינטימית שהציתה בגופי ריגוש מחודש.
"זאת לא היתה התכנית" מילמלה.
"את קבעת את החוקים, אני רק מכופף אותם קצת".
בלי לומר מילה נוספת, תפסתי את מפרק ידה, סובבתי את גופה והפכתי אותה על הבטן.
"תרימי את הישבן היפה שלך למעלה"
נצמדתי אליה מאחור, צמרמורת עברה בגופי.
"היית ילדה רעה, התעללת בי מאד, עכשיו תגיע הנקמה, אני הולך להכאיב לך מאד על מה שעשית".
עורה סמר בפחד לאור האיום.
ואז הכל קפא, ללא התראה מוקדמת חדרתי עד למעמקיה בתוך שניות.
"אחחח לאט" צעקה,
"שקט זונה בלי תלונות! את חפץ, חפץ דומם, לא מדבר, את חור, חור שמיועד לזין שלי, שקט!!"
צעקתי.
מיד התחלתי לזיין אותה, קורע אותה נעיצה אחרי נעיצה.
היא נעצה את ציפורניה בריפודי הספה, לא נותר שום דבר בשליטתה בתנוחה שבה היתה.
פעורה וחשופה, מרותקת לכודה בתאוות גופינו הנחבטים זה בזה.
כל תאי גופי התעוררו לחיים, כל נים ועצב כאילו הוצתו מחדש.
ירכיה נלחצו אחת לשניה היא חיככה את רגליה מכוסות הגרביונים, כולה חסרת אונים לעשות משהו מלבד לספוג את הנעיצות העזות, ככל שנתנתי יותר, כך היא רצתה יותר.
"אוי אלוהים, זה כל כך טוב, אוי זה מדהים, ממי זה טוב אני רטובה "
הייתי ממש על הסף, מוכן להמריא אל העונג, כשפתאום שלפתי החוצה והפכתי אותה בפראות על הגב,
"תקשיב. אם זה עוד נסיון שלך לגרות אותי עד דמעות אני הולכת ל...", הסתערתי על שפתיה משתוקק לטעמה על לשוני כמו אויר לנשימה.
התמקמתי בין יריכיה וחדרתי שוב, יבבה נשמעה מעוצמת העונג.
"אני רוצה לראות את העיניים שלך כשאת גומרת" לחשתי לה.
ואז זה הגיע. ריתקה את פיה לשפתי, התנשקנו עד אובדן נשימה, כל נעיצה היתה הכרזה, כל מגע היה הבטחה.
גלים של אובדן חושים שנשברו על גופינו בזה אחר זה עד שנותרה רוטטת ומרוסקת.
קרסתי מעליה כששפתי על כתפיה, מתאמץ להסדיר את הנשימה.
"וואו" מלמלתי
"כן" הצליחה במאמץ לענות, נמסה סביבי.
התרוממתי על מרפקי עם חיוך שבע רצון.
"אתה נראה כאילו הבאת גביע" צחקה.
"זה נכון, האורגזמות שלך זה הגביעים שלי, ואני אוסף כמה שיותר"
העברתי יד בליטוף על גופה במעלה ומורד הרגל, מותח את הגומי שהצמיד את הגרביונים ליריכיה ומשחרר בצליפה קלה.
"אני מת על זה, אם תלבשי את המחוך הזה שוב אני לא אהיה אחראי למעשי"
היא דחפה אותי מעליה. "אתה עבד גרוע"
חיבקתי אותה והצמדתי אותה אלי. "טוב נו, גם את".
היא הצמידה את שפתיה ברוגז מתפנק כאילו מאוכזבת שנסיונות השליטה סטו ממסלולם אך בהחלט מרוצה מהתוצאות.
"אתה לא הבוס פה, אתה יודע"
"אני יודע" לחשתי, "אני יודע"...

"או קי אז נתראה, מחכה לך "

"נתראה ביי" עניתי בקול גברי ועמוק בצורה מוגזמת .

מקלחת זריזה , בושם , רץ לארון הבגדים בהתלהבות ומתחיל בבחירת החולצה.

תוך 20 שניות הפך מדף החולצות המסודר בקפידה למערום בגדים זרוקים בכל עבר.

ההתרגשות והאדרנלין שזרם בגופי בזמן שדמיינתי את פנייה וגופה ואת מה שהולך לעבור עלי פשוט גברו על כל הגיון .

אני עומד מול המראה מתבונן..

לוקח נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרעד שבגופי.

בתוך ראשי מתנהל דיאלוג בלתי פוסק,

למה אתה צריך את זה ?

מה יהיה איתך?

אתה מבין שזו התמכרות?

אתה נרקומן, נרקומן מסריח זה מה שאתה .

שוב עולה בי החרמנות, שוב עולה תמונתה של קארינה בראשי, שוב מדמיין את מבטה המתנשא והמשפיל של מישהי שבכלל לא פגשתי מימי והאינטראקציה היחידה בייננו היא התכתבות באתר מפוקפק פלוס שיחת טלפון של בקושי חצי דקה .

מזה זמן רב בניתי חומות סביב הלב שלי, חומות שמאפשרות לי לממש את היצרים שלי מבלי להרגיש רגשות אשמה.

כבר נהיתי מיומן בסגירת שערי החומות בשעת הצורך, סוג של שכנוע עצמי שהכל בסדר: שמותר לך, שזו המיניות שלך, שבסוף זה יפסק , שחיים פעם אחת, שיש הרבה כמוך ושאר תירוצים וירקות.

אני כבר לא מרגיש דבר: לא מרגיש צער. לא מרגיש שמחה. לא מרגיש כאב. לא מרגיש חרטה . 

בעיקר לא מרגיש...

כמו סערה זורק לפאוץ את הטלפון, ארנק ומפתחות .

רץ בדילוגים למעלית ומחכה.

משום מה תמיד בציפייה למשהו מרגש הכל נראה כאילו איטי יותר.

"נו כבר כוסאמאק המעלית הזו" למרות שעברו סה"כ 10 שניות מהלחיצה.

המעלית מגיעה , יורד ובהליכה מהירה מגיע לרכב.

קדימה נסענו.

הדרך עוברת עם המון מחשבות, גולש בדמיון על מה הולך לקרות, מי תפתח לי את הדלת האם אני אתאכזב או אופתע.

ושוב, מה יהיה איתי מה , שוב היצר גובה ממני 500 שקל לשעה, הרי ברור לך שזה לזרוק כסף לפח.

וכך כמו גלגל שוב עולה החרמנות, הציפייה .

וזה לא פוסק, פעם עליה ופעם ירידה.

פעם ציפייה ופעם הלקאה עצמית .

נו כבר מת להגיע !.

מגיע לכתובת וחונה. 

"היי הגעתי " שולח הודעת וואטסאפ עם סמיילי תמים.

כעבור דקה מתקבלת הודעה " יופי תמתין עד שאקרא לך לעלות" 

שוב פעם? אומר לעצמי, 

מה יהיה? קובעים שעה אז למה הייבוש הזה.

מדליק סיגריה ומקשיב לרדיו.

ברקע שיר של נעמי שמר שאני כל כך אוהב.

מנסה לשיר יחד איתו אך לא יוצא לי קול.

אני מרגיש את פעימות הלב בגרוני ורעש של ציפצוץ באזני .

חושב על זה, שאם הייתי עובר בדיקת לחץ דם ברגע זה, סביר להניח שהמכשיר בדיקה היה מתפוצץ לכל עבר.

"אם תוך 10 דקות היא לא חוזרת אלי אני נוסע" אומר לעצמי, או אם לדייק, משקר את עצמי...

כבר עברתי המתנות ארוכות כאלו בציפייה לסשן, ובכולן איימתי עם עצמי שאם לא חוזרים אלי תוך פרק זמן מסוים אני נוסע.

אבל תמיד חיכיתי, תמיד נשארתי. חום, קור, גשם, ברד, שלג - אני מחכה. 

היו מקרים כי אולטימטום של 10 דקות הפך גם לשעה ואף לשעתיים .

בפעמים מסוימות זה היה כל כך פתטי שזה גרם לי לצחוק בקול רם.

כעבור 20 דקות מתקבלת ההודעה לה כל כך ציפיתי.

"תעלה, כניסה שניה קומה ראשונה, הדלת השמאלית" 

הלב שלי פועם בחוזקה כאילו יוצא ממקומו, עגלי זיעה נוטפים מראשי על פני.

צועד בצעדי ענק לעבר הכניסה, טס במדרגות בזינוקי ענק שלא היו מביישים מתחרה אולימפי.

מתייצב מול הדלת ומצלצל בפעמון .

מנסה להסדיר את הנשימה ולהוריד את קצב פעימות הלב כי זה הגיע כבר לשלב שזה פשוט לא נראה טוב.

אני פשוט חולה, זה לא יאמן מה שזה עושה לי , מסנן בשקט. 

רעש נקישות עקבים המתקרבות לדלת.

רעש מנעול מפתחות מצלצל בחוזקה באזני .

חריקה קטנה

הדלת נפתחת... 

תקטלג תקטלג ככה כולם עושים,
תקטלג כדאי לך, זה מה זה מקל על החיים.
זה מרוקאי זה אשכנזי.
זה ימני וזה שמלאני.
נכניס לריבועים שהדברים יהיו ברורים.
מי שלא מכניס זה רק הצבועים.

תקטלג תקטלג ככה כולם עושים,
תקטלג כדאי לך, זה מה זה מקל על החיים.
זה דתי זה חילוני.
זה שונא וזה ומתנשא.
הכי טוב בריבועים שהדברים יהיו ברורים
תקשיב לתקשורת, גם הם אומרים, ומי כמוהם יודעים.

תקטלג תקטלג ככה כולם עושים
תקטלג כדאי לך, זה מה זה מקל על החיים.
זה גנב וזה נוכל.
ההוא שקרן והשני מחבל.
רק לי מותר להחליף ריבועים,
כי אני אמיתי ולא צבוע כמו כל האחרים.

בקיצור תקטלג, עזוב סיבוכים,
כי בחיאת, מי ידע שאתה חי בשקרים.
ריבועים ריבועים, ככה הדברים ברורים.
רק עשה לי טובה ותזהר במעברים,
שלא חלילה תתעורר, ותעבור לצד של הצבועים.

תקטלג