"או קי אז נתראה, מחכה לך "
"נתראה ביי" עניתי בקול גברי ועמוק בצורה מוגזמת .
מקלחת זריזה , בושם , רץ לארון הבגדים בהתלהבות ומתחיל בבחירת החולצה.
תוך 20 שניות הפך מדף החולצות המסודר בקפידה למערום בגדים זרוקים בכל עבר.
ההתרגשות והאדרנלין שזרם בגופי בזמן שדמיינתי את פנייה וגופה ואת מה שהולך לעבור עלי פשוט גברו על כל הגיון .
אני עומד מול המראה מתבונן..
לוקח נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרעד שבגופי.
בתוך ראשי מתנהל דיאלוג בלתי פוסק,
למה אתה צריך את זה ?
מה יהיה איתך?
אתה מבין שזו התמכרות?
אתה נרקומן, נרקומן מסריח זה מה שאתה .
שוב עולה בי החרמנות, שוב עולה תמונתה של קארינה בראשי, שוב מדמיין את מבטה המתנשא והמשפיל של מישהי שבכלל לא פגשתי מימי והאינטראקציה היחידה בייננו היא התכתבות באתר מפוקפק פלוס שיחת טלפון של בקושי חצי דקה .
מזה זמן רב בניתי חומות סביב הלב שלי, חומות שמאפשרות לי לממש את היצרים שלי מבלי להרגיש רגשות אשמה.
כבר נהיתי מיומן בסגירת שערי החומות בשעת הצורך, סוג של שכנוע עצמי שהכל בסדר: שמותר לך, שזו המיניות שלך, שבסוף זה יפסק , שחיים פעם אחת, שיש הרבה כמוך ושאר תירוצים וירקות.
אני כבר לא מרגיש דבר: לא מרגיש צער. לא מרגיש שמחה. לא מרגיש כאב. לא מרגיש חרטה .
בעיקר לא מרגיש...
כמו סערה זורק לפאוץ את הטלפון, ארנק ומפתחות .
רץ בדילוגים למעלית ומחכה.
משום מה תמיד בציפייה למשהו מרגש הכל נראה כאילו איטי יותר.
"נו כבר כוסאמאק המעלית הזו" למרות שעברו סה"כ 10 שניות מהלחיצה.
המעלית מגיעה , יורד ובהליכה מהירה מגיע לרכב.
קדימה נסענו.
הדרך עוברת עם המון מחשבות, גולש בדמיון על מה הולך לקרות, מי תפתח לי את הדלת האם אני אתאכזב או אופתע.
ושוב, מה יהיה איתי מה , שוב היצר גובה ממני 500 שקל לשעה, הרי ברור לך שזה לזרוק כסף לפח.
וכך כמו גלגל שוב עולה החרמנות, הציפייה .
וזה לא פוסק, פעם עליה ופעם ירידה.
פעם ציפייה ופעם הלקאה עצמית .
נו כבר מת להגיע !.
מגיע לכתובת וחונה.
"היי הגעתי " שולח הודעת וואטסאפ עם סמיילי תמים.
כעבור דקה מתקבלת הודעה " יופי תמתין עד שאקרא לך לעלות"
שוב פעם? אומר לעצמי,
מה יהיה? קובעים שעה אז למה הייבוש הזה.
מדליק סיגריה ומקשיב לרדיו.
ברקע שיר של נעמי שמר שאני כל כך אוהב.
מנסה לשיר יחד איתו אך לא יוצא לי קול.
אני מרגיש את פעימות הלב בגרוני ורעש של ציפצוץ באזני .
חושב על זה, שאם הייתי עובר בדיקת לחץ דם ברגע זה, סביר להניח שהמכשיר בדיקה היה מתפוצץ לכל עבר.
"אם תוך 10 דקות היא לא חוזרת אלי אני נוסע" אומר לעצמי, או אם לדייק, משקר את עצמי...
כבר עברתי המתנות ארוכות כאלו בציפייה לסשן, ובכולן איימתי עם עצמי שאם לא חוזרים אלי תוך פרק זמן מסוים אני נוסע.
אבל תמיד חיכיתי, תמיד נשארתי. חום, קור, גשם, ברד, שלג - אני מחכה.
היו מקרים כי אולטימטום של 10 דקות הפך גם לשעה ואף לשעתיים .
בפעמים מסוימות זה היה כל כך פתטי שזה גרם לי לצחוק בקול רם.
כעבור 20 דקות מתקבלת ההודעה לה כל כך ציפיתי.
"תעלה, כניסה שניה קומה ראשונה, הדלת השמאלית"
הלב שלי פועם בחוזקה כאילו יוצא ממקומו, עגלי זיעה נוטפים מראשי על פני.
צועד בצעדי ענק לעבר הכניסה, טס במדרגות בזינוקי ענק שלא היו מביישים מתחרה אולימפי.
מתייצב מול הדלת ומצלצל בפעמון .
מנסה להסדיר את הנשימה ולהוריד את קצב פעימות הלב כי זה הגיע כבר לשלב שזה פשוט לא נראה טוב.
אני פשוט חולה, זה לא יאמן מה שזה עושה לי , מסנן בשקט.
רעש נקישות עקבים המתקרבות לדלת.
רעש מנעול מפתחות מצלצל בחוזקה באזני .
חריקה קטנה
הדלת נפתחת...