התמסרות

אני מתה מפחד.
מבועתת.
הבטן מכווצת מאימה.
הגוף כולו רועד.
העיניים מתרוצצות סביב החדר.
גוש ענק בגרון הופך לפרץ של דמעות בלתי נשלט.
המוח צורח.
הידיים מחבקות את עצמן בניסיון להגן.
האצבעות משאירות סימנים,חופרות עמוק בכפות הידיים.
הלב מתחנן שדי, שיתחיל כבר, שייגמר.
אני מתחילה לצעוד לאחור בצעד כושל,
מסרבת להביט ישירות אל פני הסערה עד שנתקלת בפינת החדר,
הגב צמוד לקיר והגוף צונח לרצפה.
מקפלת רגליים לחזה
ומתכווצת לתוך השבלול שלי.
ואתה ניגש
שולח יד לעורפי ומרים אותי על רגלי,
מיישיר מבט לתוך עיניי ואומר בכל כך הרבה אהבה:
את SUPERWOMAN ואת יכולה הכל.
תתמודדי!
וכבמטה קסם המתח שבגוף מתפוגג
הסערה נרגעת וקצה קצהו של חיוך מתחיל להופיע
הגב נזקף
והראש והלב אומרים:
בוודאי שאני יכולה. קדימה, מתחילים.
ותודה.