התמסרות

היא התעוררה בבוקר ולעיניה נגלה מראה הסלון מאתמול.
כריות מפוזרות בכל פינה, סימנים של כוסות על השולחן, בקבוקי אלכוהול חצי מלאים (או חצי ריקים) מונחים פה ושם, פתק מקומט, סיכת ראש.
התיישבה לרגע לפני שתפנה למירוץ היום ונזכרה בארועי ליל אמש.
היה שם גבר אחד שאהב מאד אישה אחת, הייתה זו שבכתה ואמרה שזה לא מעצב, היה את ההוא שכתב ומחק וכתב וקימט וכתב ושוב כתב ובסוף נתן רק לה לקרוא והיא לא ידעה מה לאמר.
והייתה חבורת אנשים בפינה מחובקת קרוב קרוב, חבורת אנושיים הניזונים זה מנשימתו של זה,זו מנישמתה של זו, מחבקים ונושמים.
ואותה מצטרפת למרכז המעגל הנושם, מחובקת מכל עבר, מונשמת, מוזנת, מנשימה, מזינה, מתמלאה, מתרוקנת, עפה הרחק משם.
והמעגל ניתק לאט לאט,עד שנשארו רק שניהם, מעורבבי איברים, איש לא יודע איפה נגמר האחד ומתחיל האחר.
וקם האיש הכותב וליפף אותם בחבל, הדוק הדוק עטף אותם, סגורים בתוך הסימביוזה של עצמם.
לפנות בוקר פנו איש איש לדרכו, עד הפעם הבאה.