התמסרות

הנסיעה האחרונה שלי.
לא ידעתי שהיא תהיה האחרונה.
דווקא תכננתי למות בשיבה טובה, עם כמה נכדים סביבי שעושים המון רעש, אולי יותר מידי רעש לאוזניי העייפות שכבר שמעו הכל.
אפילו הכנתי לי כדור ציאניד למקרה שאסבול ממחלות זקנה שלא יעשו לי נעים בגוף.
הכדור היה בארנק עד הרגע האחרון, ואולי איזה פרמדיק בר מזל מצא אותו ושמר לעצמו.
לא קל להשיג כאלה בימינו, צריך קשרים בחלונות גבוהים במיוחד.
הוא הגיח מולי כמו סופה, אחד כזה שאין לו הרבה מה להפסיד בחיים, אחד כזה שמעדיף לאבד חיים ברגע מאשר רגע בחיים.
אז הוא מיהר.
לא באמת מיהר, יכול היה להגיע מתי שירצה, אבל הרגל בערה על הגז כי לא היה לו שום דבר יותר טוב לעשות.
ופתאום הכלב באמצע הכביש, וכלבים זה הרי הקטע שלו, לפחות חלק ממנו, והוא סטה מהמסלול.
הכלב ניצל.
אני לא.
לא בטוחה מה קרה לו. לא נשארתי לבדוק.
גם לא היה לי זמן להבהל.
רק אחר כך, כשריחפתי שם למעלה, חשבתי שזה די מבאס למות ככה פתאום, בדיוק כשהייתי בדרך למקום שבאמת רציתי להגיע אליו.
אבל ככה זה לחיות. פתאום אתה מת.
מזל שלא היה לי זמן להתאבל על עצמי.
אנוח על משכבי בשלום, מבטיחה.