התמסרות

שוב ושוב מצאתי את עצמי חולפת על פני שער כחול, גדול, מסתיר, ומעליו שלט: "הגן הנעלם".
בחלק מהפעמים פשוט חלפתי, בלי להקדיש לכך רגע נוסף של מחשבה.
אך בחלקן, מי יודע, אולי בימים היותר אמיתיים שלי, או דווקא באלו שפחות, ואולי סתם כי היה לי רגע פנאי – בחלק מהפעמים עצרתי, ותהיתי.
מה מסתתר שם, מאחורי השער הגבוה, מה אגלה על האנשים המבקרים בגן אם אעז להכנס לתוכו, מה אגלה על עצמי.
וביום בו עצמתי עיניי ושלחתי יד בטוחה אל הידית, נפתח השער לקראתי באותה קלות בה אני פושטת חולצה מעלי, והריח היכה בי.
הפריחה בטיול ההוא לצפון, הגשם הראשון בשנה בה היא מתה, מרק העוף של בית אמא, הבושם העדין של ההוא מפעם.
ופקחתי עיניי, ופסעתי פנימה, אל חלל ריק ממראות אך מוקף ריחות של פעם. ושל עכשיו.
לרגע ניטעו רגליי בקרקע, לא בטוחות לאיזה כיוון לצעוד.
וסבתי על עקביי, סגרתי את השער מאחוריי.
נותנת לריחות חדשים למלא אותי, בוחרת להתבונן בנוסטלגיה בישנים בלי לגעת, בוחרת להשאיר את הגן הנעלם במקומו מונח.