התמסרות

אני שומעת את הילד שלה בוכה בקומה מעלי, ואותה, בסבלנות אינסופית, מנסה להרגיע אותו ולהסביר לו, בהגיון של מבוגרים, למה אי אפשר.
אני לא יודעת מה אי אפשר, אבל ברור לי שהגיון המבוגרים הזה לא יעזור, אך איזו דרך אחרת יש לה?!
לפני שעה בדיוק גם אני ניסיתי להסביר לעצמי בהגיון של מבוגרים למה אי אפשר, אבל איזו ילדה קטנה בבטן שלי לא הפסיקה לבעוט ולצרוח: "אבל למה?????????????".
בסוף נתתי לה שתי סטירות והיא הצטנפה בפינה, עד הפעם הבאה.
הרגש וההגיון, הם לא מתבגרים באותו קצב, והעולם של המבוגרים לא ממש קוסם לי. מעדיפה להתמסר לרגשות ולתת להם לעשות בי כרצונם, כמו שכתבתי לא ממש מזמן - אכול, שתה וזיין כי מחר אוטובוס יפגע בנו.
חסרות לי כמה שעות ביממה כדי להספיק הכל, או עוד יום-יומיים בשבוע.
מצד שני, אי אפשר להספיק הכל, אז פשוט מסדרים לפי סדר עדיפויות, גם אם סדר העדיפויות שלי נראה לחלק מהעולם קצת מוזר.
כמו שהבטחתי - נחה על משכבי בשלום יחסי.