התמסרות

אתמול מול ההרים הגבוהים השמש צבעה את השמיים בכתום צורח ועננים חצי אפורים קישטו אותם בכתמים, ושוב על שפתיי עלו מילות "שיר המעלות", והבטחתי לעצמי שאסע לפגישה אישית עם השמש.
ונסעתי.
עמדתי מול הים רגע לפני שהשמש עשתה איתו פססססססס של אש נוגעת במים.
הבטתי לקו האופק בו מסתיים הכל אבל בעצם שם רק מתחיל, פרשתי ידיים לצדדים וצעקתי למרחבים.
צעקתי על כל עוולות העולם הקטנות, כי על הגדולות ויתרתי מזמן.
צעקתי על ילדים בוכים כשאמא הולכת, על כלבלב נעלב מגערת אדונו, על אהבות בלתי אפשריות ולבבות שמבקשים נחמה, על ציפור שבורת כנף שלא תעוף עוד לעולם, על פרח שנדרס מרגלי נער, על אישה נעלבת מאיש לא חשוב.
וצעקתי את כל שמחות העולם הקטנות, כי את הגדולות אף צעקה לא יכולה להכיל.
צעקתי ילדים צוחקים בטיול בג'יפ, חיוך אב גאה מול ביתו הקוראת בפרשת השבוע,חברות טובות שחולקות רגעים קטנים, צעקתי את הציפור שמצאה מקלט בכלוב אוהב במקום בין מלתעות חתול ואת חיוך האישה המביטה על כף רגלה ארוזה בנעל חדשה.
והזמן חתך ורידים וזרם מבין אצבעותיי, מאבד שליטה ומשמעות.
והזעתי, והוצפתי בדמעות אושר ועצב, והשמש נעלמה במים ואני נעלמתי בתוך מיציי.
והתנקיתי.
והיה הכל טוב.