התמסרות

היא נכנסה הביתה ומצאה אותו שותת דם בסלון שלה. לתדהמתה, אם יורשה לי לציין.
והרי הובהר וסוכם בין הצדדים שאם למות, אז לא בבית ספרנו. יש לבחור מיקום אחר לעסק.
והנה הוא, מדמם את עצמו על הרצפה המאד נקייה שלה, מפנה לה גב ובאופן כללי נראה מעורר רחמים.
אך היא לא מהמרחמות, היא מהדורשות ומהמקיימות, ולכן עמדה להקים קול צעקה, להטיף לו, לגרום לו להתחרט על הרגע בו נולד, או בעצם על זה בו הוא מת.
ובדיוק אז, כשהמילים עמדו על קצה לשונה, הוא נאנח בכאב והיא הבינה: לא מת, גוסס.
עם זה היא באמת לא ידעה מה לעשות. הטיפוסים הנזקקים האלה-אמנם לא יזכו לרחמיה, אך לעזרתה תמיד כן.
אז מה עכשיו? איפה מתחילים?
להזעיק עזרה נראה כחסר טעם, הרי ידוע לכל שמאז ומעולם היא היחידה שיכולה הייתה לעזור לאלו שבאים למות בסלון שלה, או ליתר דיוק - לאנשים מסויימים שכבר ניסו הכל, או בעצם סירבו לנסות עד שהיא כפתה את עצמה עליהם.
החליטה ללכת על שיטת הכפיות, לא לפני שפרשה לעצמה שמיכה על הרצפה, כי הרי מגיע לה להנות ועל הרצפה הקרה זה די חסר סיכוי.
נשכבה מאחוריו, קרוב קרוב, קו גופה מקביל לשלו, התאימה עצמה לכל קימור וקיעור, התאימה נשימותיה לאלו שלו ועצמה עיניים.
עבר זמן, הרבה זמן, וחום גופה חלחל לשלו, דמו התערבב בדמה, הזנה הדדית.
ובדיוק ברגע הנכון, אפילו לא שנייה לפניו, היא התנתקה, לקחה צעד לאחור והביטה.
הדם פסק, הנשימות הפכו סדירות ועמוקות, שלווה הקיפה את הגוף שעל הרצפה והיא יכולה הייתה להרשות לעצמה לגשת למטבח וסוף סוף לשתות את הקפה של סוף יום העבודה.