התמסרות

היא יושבת במושב המטוס ומנסה להזכר להיכן היא טסה. אין לה מושג.
משחזרת את העליה למטוס, את הקריאה בכריזה הקוראת לנוסעים אל השער, אך כל מה שחוזר אליה היא המולת הנוסעים סביבה, השמחה שלהם בתוך המלנכוליה שלה.
מריצה את הסרט עוד קצת אחורה, לשיחה שלה עם הבחורה בדלפק הכרטיסים, מנסה לדלות מזכרונה לאן היה מקום פנוי על טיסה, אך מצליחה לשמוע רק אותו עומד מאחוריה ומבקש שלא תברח, שתשאר, שתאזור אומץ. ואותה מנסה להסביר לו שהפחד גבר עליה והיא חייבת להתרחק לקצת כדי להבין לאן פניה מועדות והאם לשם היא באמת רוצה להגיע.
אז לאן, לכל הרוחות, המטוס הזה מגיע???
שוקלת לשאול את האיש שיושב לצידה אך הוא שקוע בשינה עמוקה והילדה שלידו לא נראית כבעלת יכולות ורבאליות.
מרגישה את הלחץ מטפס במעלה רגליה, גורם לכל שריריה להתכווץ באימה ומתנקז לראש, מאיים לפרוץ בצעקה היסטרית.
מתרוממת, או נכון יותר לאמר ניתזת מהמושב ורצה לשרותים. מתכופפת מעל האסלה ומקיאה.
מקיאה את הפחד מהעתיד, את נסיון העבר, מקיאה את העקצוצים בקצות האצבעות שמאיימים להשתלט על כל הגוף, את השאלות הפולשניות של הקרובים אליה, מקיאה את הראש שמטיף מוסר ואת הלב שמאיים להתכווץ חזרה למקם הבטוח והמוגן שלו, זה שנמנע מרגשות עוצמתיים ומטלטלים.
מנקה את עצמה. מבפנים.
כשהיא יוצאת מתא השירותים, הטייס בעיצומו של הסבר על המקום בו הם עומדים לנחות, אך היא שוב פספסה את השם. "מזג האויר קר וגשום" הוא אומר, והיא חוזרת למושב ומכינה את עצמה לנחיתה בלא נודע.
הנחיתה חלקה, להפתעתה, הנוסעים מוחאים כפיים, כמו שהיא מורגלת מכל טיסות אל על שלה.
רק כשהיא כמעט מסיימת לרדת במדרגות כבש המטוס היא שמה לב שבעצם חם כאן, נעים, מלטף, השמש לא חזקה מידי ויש ריח של פריחה באויר. על מה בכלל דיבר הטייס?!
מרימה את הראש ומנסה לזהות את המקום.
משהו מאד מוכר ונוח פה.
מבט נוסף מבהיר לה שנחתה היישר אצלו. אצל הגבר שלה. זה שמרגיש לה עכשיו הכי בטוח בעולם.
מביטה בשעון, בודקת תאריך.
13 בפברואר 2009, 21:10.
רק לפני 10 דקות היא עזבה.