בשבילך....!!!!

בובה על חוטים




פורסם ב3 במאי 2007, 10:25 במדור כללי





אתמול, ישבתי בוהה בטלויזיה, הסדרה "אמל`ה" עם אורנה בנאי רצה על המסך... בין שלוק של קפה לסיגריה, תפסה את עיני סיטואציה קשה שהעלתה הסדרה...

הוא, נשוי ואישתו חולת אלצהיימר, לא מתפקדת בכלל, חיה במוסד (אני חושבת), היא, אשה בודדה... הם נפגשים, מתחברים ומגיעים למיטה..
מנסים לעשות סקס.. לבחור לא עומד... פעם, ועוד פעם, הוא סגור ומופנם אינו מעיז לדבר, היא - מנסה לנחם, לעודד..
עד שברגע אחד הוא מוציא את הכאב החוצה ומספר לה שנכון שהוא מאוד רוצה, אבל הוא לא מסוגל! הוא מרגיש רגשי אשמה, הוא מרגיש כי הוא בוגד באשתו! ולמרות קול ההגיון שאומר לו להמשיך לחיות הוא לא מצליח לנטרל את רגשי האשמה ולהביא את עצמו להנות עם מישהיא אחרת במיטה...

הסיטואציה הזו ריתקה אותי למסך, בראשי החלו לרוץ מחשבות על התחושות שחש האיש המסכן... האם מה שהוא עושה זו בגידה? האם אישתו היתה חושבת שזו בגידה?
אם אישתו היתה במצב הגיוני האם היתה "מאשרת" לו להמשיך את חייו ולהנות מהם? אני מניחה שכן, ככה לפחות אני חושבת שאני הייתי רוצה... מצד שני הוא.. למה הוא חש בגידה? נכון שאישתו עדיין חיה וקיימת אבל היא משולה לבובה על חוטים...

ובעצם, אני בהחלט יכולה להבין אותו, הרגש הכל כך חזק, האהבה שלו לאישתו לא נותנת לקול הגיון לגבור... ואולי הוא צריך להניח? להשתחרר.. להמשיך את החיים שלו ? אולי בעצם זה באמת בסדר דווקא בסיטואציה הזו שהרגש הוא זה שיגבור... כי להיות עם מישהיא אחרת בזמן שאישתך חיה ונושמת זה בעצם לבגוד בה! למרות שהיא בובה על חוטים.. היא שם.. קיימת.. מרגישה.. אולי לא יודעת להחצין ולהביע חזרה אבל בהחלט יש לה רגש (גם אם לא תמיד הוא נכון לסיטואציה אותה היא מרגישה..)..

האמת, אני חושבת שעד שלא נמצאים בסיטואציות כאלה לא ממש ניתן לדעת איך נגיב.. אבל אם לרגע אני מסתכלת על ה"צעד הנכון" לעשות, הוא קצת מורכב לי, ולא בטוחה שאני מצליחה לגבש דיעה בנושא... ואולי אין בכלל משהוא כזה שנקרא "צעד נכון"? הרי בסדרה עצמה הוא בעצם רוצה להמשיך בחייו.. אבל לא מצליח, לא מצליח פיזית לנטרל את הרגש...

כנראה יש רגשות אי אפשר לנטרל... והאהבה היא אחת מהם...

אם הייתי האשה החולה, אני בטוחה שהייתי רוצה שבעלי ימשיך את חייו בלעדי.. נכון שארצה שיבוא לבקר ויהיה לצידי, אבל מאוד ישמח אותי אם יהיה לו טוב והוא ימצא מישהיא אחרת שתעשה לו טוב...

אם הייתי הבעל הבריא, לא בטוחה שהייתי מסוגלת לפתח מערכת יחסים חדשה בעוד בעלי בחיים.. גם אם הוא בובה על חוטים...

עזבתי את הבית בבוקר, כשהקטנה על הידיים שלי, הבינוני בדיוק מתלבש והגדול עדיין מתהפך במיטה..
יוצאת מהדלת ורואה את עצמי בכל אחד מהם... מסתכלת "במראה", בעצם בשלושה מראות שונות, ובכל אחת מהם רואה חלקים ממני...

הקטנטונת - העקשנות שלה, האסרטיביות שלה, הילדונת הזו משיגה מה שהיא רוצה! מוצאת הדרך להגיע לכולם.. אמנם היא עוד קטנה כדי להצביע על אופי לעתיד, אבל אני בהחלט יכולה לראות את עצמי בכל האסרטיביות והעקשנות שלה.. הרבה פעמים, אני פשוט נותנת לה להשיג מה שהיא רוצה - פשוט, אני רואה את עצמי מנסה ..
המבט שלה בעיניים... יש לה את זה, היא פשוט יודעת לדבר עם העיניים..אני זוכרת את עצמי עושה את זה...והאמת, שעד היום, אני עושה את זה (כשבא לי..).

האמצעי שלי - האמת, בו אני הכי פחות רואה את עצמי, אולי, בעצמאות שלו בגיל כל כך צעיר, אה, כן... בחוצפה שלו אני יכולה לראות את עצמי...
הוא די הפוך ממני, שקט, מופנם, לא דברן גדול.. אבל חצוף... אומר לי "לא!" בלי להתבלבל (בדיוק כמו שהייתי אומרת להורי.. )...

הגדול שלי - בו אני הכי מוצאת את עצמי... אמוציונלי בטירוף, קליפה קשוחה ובפנים רך כל כך... נדלק כמו גפרור, בשניה, אבל נכבה בשניה שאח"כ... אקטיבי וחסר סבלנות... אבל ילד כל כך קשוב לאחר, כל כך אכפת לו מכל העולם, רגיש לאחים שלו ולרצונות שלהם שלפעמים שוכח את עצמו...כל כך אני, רק בזכר...

אני כל כך משתדלת להיות איתם הפוך ממה שהיו הורי, כל כך רוצה שיגיעו למקום שאני מעולם לא הגעתי.. למקום שבו הם לא משקרים, לא עובדים על ההורים, משתפים, מרגישים קרוב, ומצד שני תופסים ממני אמא שלהם, המוסר והאחריות...
לא רוצה שהחיים ילמדו אותם! רוצה אני ללמד אותם! לא רוצה שילמדו על בשרם, רוצה שילמדו ויפנימו ממה שאני נאלצתי ללמוד.. רוצה להרגיש שכל מה שעברתי בחיים הוא לא לחינם, שלפחות אוכל להעביר אליהם את הנסיון חיים שלי, לטוב ולרע..
ברור שזה לא ממש אפשרי תמיד, והם צריכים לחוות כדי להבין... ולפעמים, עומד לי על קצה הלשון לשבת עם הגדול שלי ולספר לו את סיפור חיי.. ככה, כדי שיבין וידע מה יש שם בחוץ ... אבל חוששת לעשות את זה, חוששת שהוא יקבל "ביטחון" על חשבוני, "הנה, אמא הצליחה גם אני יכול... "
ואני עדיין שותקת, לא מספרת ולא מדברת, מנסה לכוון ולהוביל בלי להכנס לסיפור של ממש...להראות להם את הדרך...

(ואחותי, הלכה וסיפרה לביתה את סיפור חיי.. בלי לשאול, בלי לבקש.. בלי להגיד לי כלום! - ונעזוב לרגע את השפעת הסיפור על הילדה, באיזו זכות היא לוקחת את החיים שלי(!!!) ומעבירה אותם הלאה????...)