על במותייך חלל

כמה נחרצת הכניעה.

אני מנסה לעדור לי שבילי עפר
בגן חולי השוכן על עורו של תוף ענק, רוטן
פפפט, שוב מיטשטשת מעצמי.

פפפט.

אמא: בואי לחדר הסמוך
מרצדת (בחשש): למה?
אמא: בואי!
מרצדת (מתייצבת): מה?
אמא: אנחנו מורידות בגדים מהארון למעלה.
מרצדת (חושבת לעצמה): שיט. מה מילת הבטחון שלי?

מה אלה? היא שואלת
דומים. הוא מקצר בתשובתו.

דומים? היא מתחילה.
הקיץ של אביה? עץ הדומים תפוס? לילדה שלי לא יהיו כינים?
הוא מהנהן ומציע לה אחד. אוכלים והשקית מתחסלת לאט.
את האחד לפני האחרון היא מחזירה לשקית:
הדום הזה נראה לי חשוד.

הדום הזה נראה לה חשוד, אני אומרת לו.
עם ברק בעיניים הוא שואל: את מתכוונת לנסות אותו?
לא, אני מתכוונת לכתוב על זה באינטרנט,
למה אתה שואל?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

יש פער גדול בין המוכנות שלי להשתמש באופן אישי בשפה הזאת
לבין היכולת לתפוס את זרעי הבדיחות בנושא באוויר
מריח ממש כמו טאבו.

היום הוא חג ההתרפסות של העם בפני הדום הכי ותיק והכי בלתי מתפשר.
ההוא שפוקד עוון אבות על בנים,
אותו אחד שאם הוא מפהק "לא תאכל גדי בחלב אמו", מיד לוקחים חסידיו שבעי התהפוכות צעד אחורה, ומנסים לר?צות בלא לאכול בכלל משהו-שמזכיר-גדי עם משהו-שמזכיר-חלב.
רואה תמיד, חולש תמיד, גחמן ורב מעללים, ושמילת בטחון ממנו היא משהו שאנחנו יכולים רק להתחנן אל העצים ואל האבנים לקבל.

החלקים של התענית בתפילה מעניינים. כל אחד צריך אולי לקרוא אותם לפחות פעם בשנה.
אבל יש גם פיוט, האהוב על הדוסית האהובה עלי, שמתאר את כוחו של אדוננו, ואותנו מולו. או יותר נכון, בידיו.

כ??י ה?נ??ה כ??ח?מ?ר ב??י?ד ה?י?ו?צ?ר
ב??ר?צו?תו? מ?ר?ח?יב ו?ב?ר?צו?תו? מ?ק?צ??ר
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? ח?ס?ד נו?צ?ר
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

כ??י ה?נ??ה כ??א?ב?ן ב??י?ד ה?מ?ס?ת??ת
ב??ר?צו?תו? או?ח?ז ו?ב?ר?צו?תו? מ?כ?ת??ת
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? מ?ח?י??ה ו?מ?מו?ת?ת
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

כ??י ה?נ??ה כ??ג??ר?ז?ן ב??י?ד ה?ח?ר?ש?
ב??ר?צו?תו? ד??ב??ק ל?או?ר ו?ב?ר?צו?תו? פ??ר?ש?
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? ת?ו?מ?ך? ע?נ?י ו?ר?ש?
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

כ??י ה?נ??ה כ??ה?ג?ה ב??י?ד ה?מ??ל??ח
ב??ר?צו?תו? או?ח?ז ו?ב?ר?צו?תו? ש??ל??ח
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? א?ל טו?ב ו?ס?ל??ח
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

כ??י ה?נ??ה כ??ז?כו?כ?ית ב??י?ד ה?מ?ז?ג??ג
ב??ר?צו?תו? חו?ג?ג ו?ב?ר?צו?תו? מ?מו?ג?ג
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? מ?ע?ב?יר ז?דו?ן ו?ש??ג?ג
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

כ??י ה?נ??ה כ??י?ר?יע?ה ב??י?ד ה?רו?ק?ם
ב??ר?צו?תו? מ?י?ש???ר ו?ב?ר?צו?תו? מ?ע?ק??ם
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? א?ל ק?נ??א ו?נו?ק?ם
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

כ??י ה?נ??ה כ??כ??ס?ף ב??י?ד ה?צ?ו?ר?ף
ב??ר?צו?תו? מ?ס?ג?ס?ג ו?ב?ר?צו?תו? מ?צ?ר?ף
כ??ן א?נ?ח?נו? ב?י?ד?ך? מ?מ?צ?יא ל?מ?זו?ר ת??ר?ף
ל?ב??ר?ית ה?ב??ט ו?א?ל ת??פ?ן ל?י??צ?ר

(למתעניינים: הסברים ועיונים באתר פיוט
http://www.piyut.org.il/textual/168.html )

אני פותחת הודעה פרטית כלשהי,
ומוצאת בה את המשפט "חבל לי שנכווית ממישהו פה".

זה מבהיל אותי ממש.

עד עכשיו כבר הספקתי לפחד מן הרעיון
שאת לקחיו אלה, ללא בטחון שבהכרת הקלעים,
("גבול גזרה ימני, החבית האדומה, יש מישהו שלא מזהה?")
הוא מרביץ גם באחרת ואולי אפילו באחרות.

אבל לא יצא לי לחשוב
שאם אני הגעתי לכאן לבסוף, אז אולי גם הוא.
אולי באמת "נכוויתי ממישהו פה".

(אפילו יותר קשה ומפחיד לדחוף הצידה
את המסקנה המובלעת במשפט הזה,
הנתונה בסד עיניים,
שכל מי שעשוי היה לכוות, כבר נמצא כאן.
לא, לא נכוויתי ממישהו מכאן, אפילו אם הוא בינתיים כבר כאן.
נכוויתי ממישהו מ"שם". באתי לכאן כדי להווכח שאפשר אחרת.)

בין אם אבחר מכאן או משם בהמשך,
אני חייבת להכיר את מכלול ההסכמות
שיאפשרו לי להגן על עצמי.

[כדי לקבל תשומת לב, שומה עלייך לעורר פרובוקציה מינית.]

לאדם שאת רוצה בו,
מותר לקחת ממך בלי לתת בתמורה.

אסור לך לנהוג איפה ואיפה
במה שמואיל לתת לך אדם שבו את רוצה.
הכל עלייך לקבל בתודה.

אסור לך לומר לא.

[כי אז תשלל ממך כל הכרה.]

- מה?!
- בבקשה.

כששכבה של משהו, אחר מאוויר, חצצה ביני לבין העולם,
מונעת ממני תחושה של חיבור, מונעת ממני אפשור,
כשמילים היו פתלתלות מכדי להתוות את הדרך,
וראיתי בבעתה שמגע לא חודר,
ממעמקים קראתיך-
לקרוא אותי בחזרה, להשיב נפשי.

כל הגדות היו מנגד
והקריעות כולן
נתגלמו בציפורניך

וכך, מתגלגלת על כלונסאות הצריבה,
הועלתה סירתי מים
נמשיתי.

(תודה.)