על במותייך חלל

מו"מ כותב וטווה מסביבו את הבית.
זה מעורר בי דחף למחוא כפיים. וגם ייראה. וגם קנאה.
משום שעוד לא התרככו אלי השירים שבהם הבית נסגר בערב, על הטוב והרע שבו.
זה רעיון כמעט בלתי נתפס, עבורי.

נפלאה בעיני, מלשון מופלא ובלתי מסתבר, היכולת הזאת להלך עם הבית שלך בתוכך.
השפע העצום הרך הזה, שמתוכו הוא, אתה, מסוגל לכנות אותי "בת ביתי", סיומת הזיקה והכל.
לא כלפי, כלפי הדבר הזה שגם אם הוא ערטילאי, אתה נושא את המתאר שלו. בית. ביתך?. וואו.

פעם אמרו לי: תדמייני גזע. גזע שלך שנטוע ממנו את צומחת. וצחקתי אליהם.
אין לי לא גזע ולא עוגן. ובכלל, אני אינני צומחת מן האדמה.
הכי הרבה שיש לי הוא חוט שממנו נתלית המרצדת שלי.
נקודת משען, אבל מתנודדת. לפעמים כפויית רוח.

והפעם אני רוצה להגיד: מה שיש לי זה את המרחב הגדול והבלתי ממופה,
ומה שאני זה צופר ערפל גדול, שמתבסס על אנשים יקרים יקרים, שמחזירים אלי הד.
בעזרת ההד הזה, על המורכבות שבהיותו השתקפות, אני מנווטת.
(ולפעמים אני מרגישה שמה שמקיים אותי הוא מבטים).

קודם צחוק עם שמץ רצינות בצדו- לפעמים יש אמת גם בפזמונים של נעמי שמר.
הזכרתי פעם את "הרוח והשמש על פני", והנה גם ב"זמר נודד":
כל שכרי קולכם אשר עונה / בשחוק.
קולי ישיר / אבל אתם לו הד
אבוי לשיר / אם אין לו הד.

אכן. אבוי.

כמו שאמרה רחל שפירא הנהדרת בשיר נחמה
(אלה קיטועים בלבד):
מי שצמא לכל מחווה של חסד /
אוזנו תופסת
איך הקריאות חוצות את הרחוב
...
זה בזו נביט / ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני / לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה.
...
מי שחווה את בערת הקיץ,
ליבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.

יש כאן הכל. גם את החסד שבחזרת התרוצצות הקריאה, גם את המבט, גם את החרדה של ההולך.
הלב, הכוו?י קצת מבערת הקיץ, הוא כבר לבית, אבל הראי- הוא עדיין בנוף.

ואולי בגלל זה, השיר של גולדברג כואב לי כל כך.
"ואנחנו שנינו אובדי עצה
מסתירים זה מזה את עינינו.
נהיה נבונים: אל תשאל"
היא אומרת בו, ומנסה בכך לפשר, אבל יש כאן קרע עצום.
הסתר הפנים הזה, החציצה בתקשורת, מסמנת סוף מסע משותף.
מה לה לקשת להגיע אחרי דבר כזה. מה היא כבר יכולה לפגוש?
כל גווני האור פרוסים ופרוצים, ותהום פעורה של חושך במרכז.
בית, עאלק. עדיף כבר לנדוד.

ולפעמים זה פשוט ככה. הבית עדיין איננו בשל.
ידיך ריקות, ועירך רחוקה, ומנועי הנדודים והשיר שבים להזין זה את זה:
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא, והדרך עודנה נפקחת לאורך" [אלתרמן].

ובכל זאת, גם אם לא הצלחתי עדיין להקים לי בית,
התחושה שהיקרים נוגעים גם בהיפקדותם, חשובה עד מאוד, עד מאוד.
לכן, כפשרה, כדרך לשאת עמי יותר מאשר את הד האהובים לי,
אשוב אל רחל שפירא, אל המקום בו שוקע אבק הדרכים,
ומשתורר השיר הפשוט, של הלחם, בחולין ובשבתות.
למדני את השיר הפשוט של הלחם

ככה אני רואה את המצב היום, ככה הרוך שלי נראה כרגע.
כחילופי אבק בינינו בדרך משותפת, בהצטלבויות יקרות.

אבל אולי, רק אולי, זה בכל זאת מסע בפרקים.
כמו ב"שלושה ימים" של גולדברג, שמתחלק לשלושה פרקים.
א' הוא קצר ואני יכולה לצטט אותו כולו:
אני עומדת בלב מדבר / אין לי אפילו כוכב אחד / והרוח אינו מדבר אלי / והחול לא ישמור את עקבות צעדי
ב' כולו קורא ומתחנן ותש לאט לאט, ומסתיים בזו שפניה הושבו ריקם, המוטלת מחוץ לחומה.
(וזו סכנה של להיות תלויה במענה. בוודאי. זו הסכנה של להיות תלויה במענה).
אבל ג'
בפרק ג' היא עומדת בתוך הבית שלה:
שלשה ימים לא מש זכרו ממני וברביעי פרסתי את הלחם, וברביעי פתחתי את הצוהר
(למי שנודד יש כפת שמיים, אבל אין לו צוהר לפתוח).

אני שוכבת על המיטה ועושה פירורים, מפירה בעוז את אחד הכללים שלו
("שלא תגמרי לי את הבמבה, את שומעת?! במבה זה או עם בירה או לא בכלל.")
הוא מצלצל ומבקש שאתחיל לקלוף שומים לארוחת הערב.

בשן הרביעית בערך אני מתעצבנת, ומרימה מבט סורק, מסננת בדרך מתחת לאף:

תגיד, לא היה לך איזה צעצוע כזה שקולף שומים?

כשאזני רוחי שומעות את השאלה, הן ממש שמחות שהוא עוד לא הגיע,
כי אני יודעת מה היתה התשובה שלו...

שאני מגלה עד כמה רגש קשור אצלי בקול.

בהתחלה הייתי רגישה נורא נורא נורא לרעש
כרגע התחושה היא כאילו נעלם הסאונד מהתמונה

להסתכל על התגובות של אחרים ולנסות להבין מההקשר:

הוא צחק כשסיפרתי לו, אז זה כנראה מצחיק.
(מה אני הרגשתי?)

תוחבת את המאולף למחצה לתוך זנב סוס
מסתכלת לי בעיניים וחושבת:
היתה צריכה כבר להופיע לי איזו שערה לבנה.

בסימטריה של הכינויים המקולרים.

מרווה בעיני לקלוט שב{א} אינו עוד גרסה של כינוי, אלא הצד השני של א{ב}.

"לא, זה בסדר" הוא שקר קהה שאתה אוחז כנגדי ומסובב.
מה לך מהגוף הזה,
כשרצוני ואני מתגוללים בצד כאחרוני החידודים?

כשרסיס מציאות קטן מכה ונחפז הלאה,
הפתעה ואכזבה נמזגים בי בחטף
מזכירים לי יותר מכל טרוניה של אחותי הקטנה:
"אוף, אבל אמא, חלמתי שקמתי!"

(על הסופה ועל הפחד.)

מו"מ, יקירי. כמה אני שמחה שכתבת. וכמה, למרות שאתה מאריך בפרשנות לעין ערוך מעבר לנטיה הקצרנית שלי, עדיין קצרה היריעה של פוסט אחד מלהכיל את הקריאות שאפשר לקרוא בשיר הזה של גולדברג.
החושניות הנהדרת, המתחילה בהליכה בשדה ומסתיימת בצהלה הפתוחה הזאת, המשוחררת, באמת קוראת להתפלש בה. איתה, בבוץ, אשמח לשחק אחר כך.
מה שממקד אותי עכשיו, בבית האחרון, לצד השלת הספק והכניסה אל הודאות השקטה והבוטחת, הוא שפתאום אני שומעת בו משהו נוסף. אני מוצאת במילותיו הד ברור של "לחש ההגנה מפני הפחד" של בנות גשרית. הלחש מופיע בספר "חולית" של פרנק הרברט.
"בנות גשרית" שבספר הן אחיות במסדר עתיק יומין, אשר חלק מהכשרה בו כולל תרגול שליטה עצמית גופנית ונפשית. דרך זו, הן רוכשות שליטה גם באחרים.

הנה הוא, הלחש להגנה מפני הפחד של בנות גשרית, בתרגום עמנואל לוטם:
"
אל לי לפחוד.
הפחד הוא קוטל הבינה.
הפחד הוא המוות הקטן המביא כליון מוחלט.
אעמוד בפני פחדי.
אניח לו לחלוף סביבי ובעדי.
וכאשר יחלוף על פני,
אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו.
במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.
רק אני איו?תר.
"
אופטימי? לי קשה לומר בכנות שכן. בוודאי שלא מול זה של גולדברג.
אבל דומים הם זה לזה, שני אלה, ושונים זה מזה כמונו,
אנושיים באותה מידה, ועדיין- אחרים כל כך.

בעולם אידיאלי אני סוגרת כאן ב"מ.ש.ל".
לצערי, אפילו אני לא קוראת מחשבות, ולכן אאלץ לטרחן את עצמי לכדי השוואה ממשית.

בעיני "את תלכי בשדה (האמנם)" ו"לחש ההגנה מפני הפחד של בנות גשרית" הם טקסטים מקבילים.
טקסטים מקבילים שמקימים שניהם, מעלים באוב, בטחון מתוך חוסר בטחון, אבל בדרכים כל כך שונות.

(מו"מ, סלח לי שאני לא מסתכלת על זה מאותו מקום כמוך. אני סאבית מפוקפקת למדי, והפרשנות הבידיאסאמית היא סד שקצת קשה לי להמתח אליו. זה עניין של הזדהות: הרי גם אתה הזדהית פעם כבוצ'. בוא ניקח את הפרשנות מדום-סאב לעמדה מרוככת יותר, אל הבוצ'-פאם.
‎הרי מי שיתעקש יוכל אחר כך להחליף את המילים זו בזו.)

אני טוענת: לחש ההגנה מפני הפחד של בנות גשרית הוא הגרסה הבוצ'ית של "את תלכי בשדה" הפמי.

שני דברים בולטים אצל גולדברג.
הראשון הוא מילית הפקפוק שמשליכה על החלק הראשון של השיר,
והשני- העדר כל אזכור של "פחד" עד הבית האחרון ("בדרכים שסמרו מאימה ומדם").
בלחש ההגנה מפני הפחד של בנות גשרית (שיכונה מעתה בקיצור "הלחש"), ההפך הוא הנכון.
"אל לי לפחד." חורצת השורה הראשונה.
ועדיין, למרות הישירות שבה הדובר מטיל את עצמו לסיטואציה, ואולי דווקא בגללה,
אם ישאלו אותי באיזה טקסט אני יכולה ממש להרגיש את מלוא הנימות של הפחד, זה של גולדברג לוקח.

חונק לי את הגרון, המשפט הזה, שמציב את "ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת, או שלפי שבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" כשווים זה לזה. זה נכון. קהות הפחד משפיעה על היכולת להרגיש את זה גם את זה. העצירה הקטנה להכיר בכך, על כל הכאב שבה, היא פמית להחריד.

בוצ'ים לא יכולים להרשות לעצמם לעצור על דברים כאלה.
להפך. הם ממשטרים את עצמם אל ההמשך הטקסי, חמור המילים:
"הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כליון מוחלט".
השתכנעתם? אני לא כל כך, אבל המקצב מהפנט.

שימו לב (בחיוך-חתול ערמומי), שבעצירה ההיא, ברגע ההשוואה ההוא, הטקסט של גולדברג הוא זה שהקדים, למעשה, את הצעד הבא של הלחש. "אעמוד בפני פחדי".

האמצע שונה.
הוא שונה משום שיש שוני מובהק במהות הפחד.
(גם אני פחדנית ארורה, ולכן בקטע הזה אני זקוקה לעזרה בהגדרות, נגיע לזה אחר כך.)

הפמית מתמודדת עם הפחד הזה על ידי כך שהיא מרשה לסערה לשטוף אותה, ומציבה עצמה בתוך הסערה.
הבוצ'- על ידי כך שהוא מאפשר לסופה לעבור דרכו, ומציב את עצמו בעין הסערה.
בשני המקרים, זה אקט שמערב את התחושה של הכלי על הלוח עם זו של היד היוצרת את המהלך.

הקטע המפתיע הוא שבאופן צורני, התוצאה המתוארת נראית מאוד מאוד דומה.
הנה המשפט של גולדברג:
"את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."
הנה של הלחש:
"במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.
רק אני איו?תר."

ועדיין, נראה לי שההקלה היא לא אותה הקלה.
ההקלה של הפמית היא שיכלה להרשות לסופה להשיג אותה, ועכשיו היא גם יכולה ללכת בשדה ולא להצרב, ולבחור את הדרך לבדה, ללא צורך בהמנעות מן הדרכים ההן, הצרובות. זו נקודת האיזון הפנימית שתאפשר לה ללכת את הסופה גם בפעם הבאה, בפשטות הפעם. זו הרשות העצמית להכנע כפשוטת הדשאים.
ההקלה של הבוצ' היא מהצלילות של האני השורד, שמסתכל נכוחה בנתיב הפחד שעברו?.
כמו הצליל הברור של עמוד אוויר- אני לא יודעת איזה ילד לא עמד נפעם וקצת מזועזע בפעם הראשונה שהוא נשף אוויר לתוך משהו חלול וקיבל צליל כל כך מובחן ובוטה. אני מבינה בכל לבי את הבוצ' שפוחד שהצליל הזה ייסדק.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

והערה לקוראים שמתחשק להם לצעוק "אבל אני פם/בוצ'/דום/סאב ואני דווקא מעדיף את הטקסט של המשלים!"
ב-רור, ברוך. ברור.
בגלל זה קוראים לזה "משלים".
לא אחת אני מוצאת את עצמי מעיינת שוב בטקסט של הלחש, ולא פעם כשהלכנו יחד והיית צריך לבחור שיר, בחרת להתחיל לזמזם דווקא את "האמנם". למה כל אחד מאיתנו פונה דווקא אל השיר "הנגדי"?
אני מאמינה שזה מפני ששם, בנקודת החסר שלנו, ובנקודת החסד שלנו, אנחנו מגלים את היכולת המפתיעה והמופזה שלנו, כראי השלולית הזהוב- לא רק לקבל, אלא גם להעניק.

מי מאיתנו שיש לו חפץ בחיים, מכיר את תחילת השביל הזה, גם אם לא את כולו. זו דרך שמהדהדת בכולנו. ומי מאתנו שיש לו גם מזל, יכול להיות שזכה שהסערה שלו, נתיב הפחד שלו, יבוא לו מידיים אוהבות. שליווה בו ולווה בו. בדרך כלל עין הסערה מלווה את הסערה, ולהפך. במסע המשותף הזה שלנו אני בוחרת להאמין, ומברכת על מזלי מאוד.


(ואני רוצה להוסיף תודה קטנה, מוצנעת, ליקירתי האהובה עלי, שלא בידיעתה הנצה בי את תחילת הדרך. שבערב חשוך אחד התירה בי את המשמעות של המשפט "הרוח והשמש על פני". הרגשתי בהם, חולפים על פני רוחי, וידעתי שהסערה עוד צפויה לי. ולרגע, רק להבהוב קטן, פתאום רציתי בה.)

המראות המעוותות האלה שדרכן אני רואה עכשיו את העולם?

לצאת סוף סוף מההתכנסות הזאת, שהתחייבה מהקור הגדול.
מצמצום המגע הזה עם העולם.
לשבת בפישוק איברים. להרשות לרוח ללטף, להרשות לשמש לשזוף.
להרשות, להרשות, להרשות.

אוי, שבריר הקיץ הזה.
כמה הוא מפתה אותי לשכוח, לזנוח, לפתוח.