על במותייך חלל

מו"מ כותב וטווה מסביבו את הבית.
זה מעורר בי דחף למחוא כפיים. וגם ייראה. וגם קנאה.
משום שעוד לא התרככו אלי השירים שבהם הבית נסגר בערב, על הטוב והרע שבו.
זה רעיון כמעט בלתי נתפס, עבורי.

נפלאה בעיני, מלשון מופלא ובלתי מסתבר, היכולת הזאת להלך עם הבית שלך בתוכך.
השפע העצום הרך הזה, שמתוכו הוא, אתה, מסוגל לכנות אותי "בת ביתי", סיומת הזיקה והכל.
לא כלפי, כלפי הדבר הזה שגם אם הוא ערטילאי, אתה נושא את המתאר שלו. בית. ביתך?. וואו.

פעם אמרו לי: תדמייני גזע. גזע שלך שנטוע ממנו את צומחת. וצחקתי אליהם.
אין לי לא גזע ולא עוגן. ובכלל, אני אינני צומחת מן האדמה.
הכי הרבה שיש לי הוא חוט שממנו נתלית המרצדת שלי.
נקודת משען, אבל מתנודדת. לפעמים כפויית רוח.

והפעם אני רוצה להגיד: מה שיש לי זה את המרחב הגדול והבלתי ממופה,
ומה שאני זה צופר ערפל גדול, שמתבסס על אנשים יקרים יקרים, שמחזירים אלי הד.
בעזרת ההד הזה, על המורכבות שבהיותו השתקפות, אני מנווטת.
(ולפעמים אני מרגישה שמה שמקיים אותי הוא מבטים).

קודם צחוק עם שמץ רצינות בצדו- לפעמים יש אמת גם בפזמונים של נעמי שמר.
הזכרתי פעם את "הרוח והשמש על פני", והנה גם ב"זמר נודד":
כל שכרי קולכם אשר עונה / בשחוק.
קולי ישיר / אבל אתם לו הד
אבוי לשיר / אם אין לו הד.

אכן. אבוי.

כמו שאמרה רחל שפירא הנהדרת בשיר נחמה
(אלה קיטועים בלבד):
מי שצמא לכל מחווה של חסד /
אוזנו תופסת
איך הקריאות חוצות את הרחוב
...
זה בזו נביט / ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני / לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה.
...
מי שחווה את בערת הקיץ,
ליבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.

יש כאן הכל. גם את החסד שבחזרת התרוצצות הקריאה, גם את המבט, גם את החרדה של ההולך.
הלב, הכוו?י קצת מבערת הקיץ, הוא כבר לבית, אבל הראי- הוא עדיין בנוף.

ואולי בגלל זה, השיר של גולדברג כואב לי כל כך.
"ואנחנו שנינו אובדי עצה
מסתירים זה מזה את עינינו.
נהיה נבונים: אל תשאל"
היא אומרת בו, ומנסה בכך לפשר, אבל יש כאן קרע עצום.
הסתר הפנים הזה, החציצה בתקשורת, מסמנת סוף מסע משותף.
מה לה לקשת להגיע אחרי דבר כזה. מה היא כבר יכולה לפגוש?
כל גווני האור פרוסים ופרוצים, ותהום פעורה של חושך במרכז.
בית, עאלק. עדיף כבר לנדוד.

ולפעמים זה פשוט ככה. הבית עדיין איננו בשל.
ידיך ריקות, ועירך רחוקה, ומנועי הנדודים והשיר שבים להזין זה את זה:
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא, והדרך עודנה נפקחת לאורך" [אלתרמן].

ובכל זאת, גם אם לא הצלחתי עדיין להקים לי בית,
התחושה שהיקרים נוגעים גם בהיפקדותם, חשובה עד מאוד, עד מאוד.
לכן, כפשרה, כדרך לשאת עמי יותר מאשר את הד האהובים לי,
אשוב אל רחל שפירא, אל המקום בו שוקע אבק הדרכים,
ומשתורר השיר הפשוט, של הלחם, בחולין ובשבתות.
למדני את השיר הפשוט של הלחם

ככה אני רואה את המצב היום, ככה הרוך שלי נראה כרגע.
כחילופי אבק בינינו בדרך משותפת, בהצטלבויות יקרות.

אבל אולי, רק אולי, זה בכל זאת מסע בפרקים.
כמו ב"שלושה ימים" של גולדברג, שמתחלק לשלושה פרקים.
א' הוא קצר ואני יכולה לצטט אותו כולו:
אני עומדת בלב מדבר / אין לי אפילו כוכב אחד / והרוח אינו מדבר אלי / והחול לא ישמור את עקבות צעדי
ב' כולו קורא ומתחנן ותש לאט לאט, ומסתיים בזו שפניה הושבו ריקם, המוטלת מחוץ לחומה.
(וזו סכנה של להיות תלויה במענה. בוודאי. זו הסכנה של להיות תלויה במענה).
אבל ג'
בפרק ג' היא עומדת בתוך הבית שלה:
שלשה ימים לא מש זכרו ממני וברביעי פרסתי את הלחם, וברביעי פתחתי את הצוהר
(למי שנודד יש כפת שמיים, אבל אין לו צוהר לפתוח).