על במותייך חלל

- הייתי רוצה שנ"צ, אבל אין זמן. כבר שלוש ועשרים ואני צריך להיות ער וחושב בארבע

- טוב, אז רוצה שאני אמצוץ לך?

- מה, בא לך?

- אהא

- טוב, זה בטוח לא יזיק לי...

--------------

וניל איכותי ומתוק

לכלוב אני באה רק כשהגוף שלי לא נרגע לפחות שעה ממה שכרגע עשו לו. 

------

זה לא טריוויאלי. אנחנו כבר זמן מה במשא ומתן. הוא רוצה משהו נסתר, שאולי לא יתאים לי. אני עושה חלק מהמין שלנו בטייס אוטומטי וגרוע מכך, ככפויית שד. 

במקום לסתום ולחשוב על אנגליה, אנחנו מדברים על זה. לומדים להגיד לא. לומדים לעצור. לומדים להיות נפרדים למען עצמנו ולומדים להיות סמוכים וקרובים (כמו מחט), ואני מפחדת טילים ואני מהדהדת, מתרגשת, מאוהבת כמו שזיון משובח משרה.

כי סקס.

כי הגוף שלך ממשיך לאותת לך: הייתי. היינו. היה. זה דבר שהיה. 

כי היתה החוויה הזאת, שאת יודעת שהיכנשהו יש מישהי שצועקת עכשיו, ואילו היית מקדישה לזה מחשבה היה ברור שהמישהי הזאת היא בהמשך של הגוף שלך, ואיכשהו זה בכלל לא משנה כי את עכשיו במשהו אחר, המוח שלך נצלה ומיטגן מרוב ש״כן, עוד, כן!״

וזה בבשר, וזה ממשיך לקרוא אלייך ממתח השרירים, מהכאבים העמומים. מהמתק הזה. 

בגלל זה את ככה. זה לא רע.

שלחתי אליך יד מתוך שרעפי ההתעוררות, ואתה נענית ברצון ובשמחה, ואחרי כמה ליטופים והידחקויות נעימים גם משכת את היד שלי לתוכך. הרגשתי הכל, לחץ ורטיבות והחלקה.

השעון צלצל שוב והתעקש שעוד לא זזנו, שאנחנו עדיין ישנים זה לצד זה, בקושי במגע. אבל איזה פלא זה שהאנטומיה שלך כבר זורמת לי מתחת לידיים מתוך השינה.

לא היה יכול להיות לי חלום כזה קודם. מעניין מאד מאד שהוא הזדרז כל כך להופיע. אני מניחה שזה אומר: אני רוצה אותך מאד. אני מושקעת בך מאד. החלומות שלי יודעים את זה טוב ממני. 

יש! יש! ישששש!

טוב אז אני מפגרת ולא בוגרת, טוב?

אבל (הנה עברו איזה 15 שנה מהפעם הקודמת) ו*שוב* איבדתי את הבתולין במשהו. וזה מרגיש כמו מעיין שלא נגמר של פליאה. 

לאט ובמפורש, איך בדיוק זה הולך ביחד?

לבוא ולהעלות בכל פעם את הסף ואת הרף, 

להתחכם ככה למילים כמו ״הרבה״ ו״מהר״. 

להגיד ״אתה מוצא חן בעיני״ ו״רוצה להיות קרובה אליך״ ולשמוע לפחות פעם אחת ״אני רוצה עוד״ ושהלב יעשה ניתור קטן, כזה, של שמחה. ושהבטן תגיד ״פשיו״. כי כמה בודד זה לרצות לבד. 

ואז שמישהו אחר יגיד לך ״ואיך מנתקים עכשיו?״ ובמקום שתגידי לו ״מה מנתקים, תביא את כל העור שלך בבקשה״, להיות מבוגר שאומר: ״הרי לא נחזיק ככה לילה שלם. ולהיות בעומס יתר אף אחד מאיתנו לא רוצה. שנינו נרוויח מללכת עכשיו בדרכים נפרדות, לנשום, לישון״.

לגרור את הילדה המצווחת שבתוכך לאוטובוס, את המתבגרת שגונבת רגעים ודוחפת את האף שלה לצוואר של הבנאדם השני, את האשה הפרקטית עם הפרצוף שלך שדחפה תחתונים ומברשת שיניים לתיק בשבע בבוקר. כולן עולות על האוטובוס ומבזיקות עוד מבט של פרידה. 

אז זה קרה?

כן. וגם יש תאריך ביומן לפגישה הבאה, ופוסט בכלוב כדי להוסיף עדות שזה קרה לכל מי ממך שתבוא מחר.

לילה טוב.

אז ההוא מלמטה לא נשאר, אפילו שבאמת, תחתיו, לא רציתי ללכת.
וזה עצוב וכואב לי. חושבת על זה המון, אע"פ שלא רוצה לחשוב על זה המון.
(אבל לא על זה רציתי לדבר היום).  

חשה אהובה הרבה פחות, "בינתיים" אספתי לי אנשות שיחבקו אותי ויעגנו אותי בדרך הספציפית הזאת של הגוף:
נוכחת, קשובה מתחת לקרקע, אבל כמעט בכלל לא עדינה במובן הפיזי. 

חברה שעברה וראתה את אחת מהן מחבקת אותי ונועצת שיניים בחיבה אגבית, אמרה: I always say: if you love somebody, bite them
ואני מכירה בערך של הפידבק הזה, ושמחה בו, ובה. ההתרגשות הגורית הזאת משמחת אותי, כך שבפגישה האחרונה שלנו לא היסיתי אותה כשהיא נעצה שיניים, ו... הופ. למחרת- סימן כחול בוטה בזרוע הפנימית.
"יש לי חברה לא כל כך מאולפת", אני חושבת איך אנסח את זה אם ישאלו במפגש הצהריים המשפחתי לכבוד פסח,
ומחייכת לעצמי חיוך מאד לא חסוד.  

זה היה כתוב על הקיר, או לפחות בבלוג הזה:

הלב שלי הולך אחרי הגוף, אם מחזיקים את האחד, גם השני נאחז לו. 

יופי. 

(להמשיך להתענג על האחת הזאת. ולמצוא כזה שיהיה לעומק ולאורך זמן). 

שוכבים בנעימות במיטה, סוג של ב90 מעלות זה מזה. אני עם הראש על ירכיו וזרועות פרושות:
אחת מתחת לגופו (כמה שאוהבת משקל עלי), והשניה על הרגליים שלו.
הוא מרים רגל אחת ומסדר אותנו מחדש, מניח אותה על הזרוע שלי, מקבע אותי סופית. 
אני מחייכת ומתרגעת לתוך האחיזה. 

"תראי איזה יופי. אני מחזיק אותה ככה, את המרצדת, והיא בכלל לא רוצה ללכת.
זו אחיזה מושלמת, גם פיזית וגם מנטלית.
כשאוחזים במישהו רק מנטלית, הוא עשוי להשמט. כשאוחזים רק פיזית- אולי הוא ירצה לברוח.
אבל ככה, גם בגוף וגם בנפש, אפשר לסמוך על זה להחזיק"

כך הוא אומר, ואני כל כך שמחה. 

שהוא יהיה כמעט טרוף מהתרגשות,

לדעת שהדבר הקטן שאת עושה במקום אחר בכלל עם הלשון זה הדבר שמעביר אותו על גדותיו וגורם לעיניים שלו לעבור מפעורות למתגלגלות אחורה 😄 להיזכר שיש לו צד סאבי.

תענוג.

כבר התחלנו לראות סימנים

----

״מצחיק שאתם עושים סקס פעם בחודש אבל כל פעם כזאת נמשכת שלוש שעות/מושלמת״ העירה לי המטאמורית שלי (זו שהיא בת זוג של אחד המאהבים). 

והיא צודקת. 

וגם הבחור שלה-שלי הביא אותי להמריא ולרחוף במידה כזאת שגם שעות אחר כך אני עדיין מרגישה אותו בכולי. 

היתה פגישה מושלמת, מלאה בחיבוקים וליטופים ונשיקות, בשיחות חולין ובארוחות בעיתן, ובזיונים.

אחד עצל ומנומנם של רגע לפני שינה, המון מאוחר מדי, ואחד ממושך ומושקע וחזק שנגמר בעדינות, שלא לומר בדחילו ורחימו, ובאנחה קטנטנה. כל כך אוהבת את הנשיקות הרכות ואת הנשיקות הדחופות, כל כך אוהבת את ההתכוונות הטובה של אצבעותיו בתוכי, כל כך אוהבת להידחק אליו, לבכות אל בין שפתיו, נפעמת מההקשבה שלו שמאפשרת לו לקחת אותי עד יפחות. כל כך אוהבת כשהוא קובר את הפנים בפינוק בצווארי, רגעים של אינטימיות וחיבה שמציתים בי עדנה ודחיפות. כל כך אוהבת את החבטות שלו בתוכי, ואת הפעימות הרכות, הקטנות, של הסוף. 

אילו הייתי מקשיבה לזה מהצד, הייתי מניחה שהסטנדרטים שלי ירדו. כי באמת זה לא סביר שכמעט בכל פעם שאני עושה סקס אז הוא מצויין. אבל באמת: נראה לי שזה שילוב. של התרגשות ממי שאיתי, של רגישות מוגברת, של ציוד נכון, ובעיקר: של מאהבים נהדרים, אכפתיים וקשובים, וקצת יותר מתקשרים. של יותר מקום למשא ומתן, להסתייגויות, ו… כן, גם להתמוססות לתוך העונג ולהגזמה (פינת הפרזה) בכיוונים הנכונים. זה חוצה את המספיק, זה עולה על גדותיו בכמה שטוב, וכמה טוב גם שהגוף לוקח את הזמן להמשיך ולהרגיש את זה עוד ועוד גם אחרי.

לפעמים הנפש גם היא ממשיכה לסעור ולהיבחש איתו: ״טוב, אני אבכה״ אני מצהירה, כי זה מה שקורה כשההתרגשות שוטפת אפילו מעצם הזכרון. והוא מהנהן ומלטף ו*שם* לעוד קצת זמן. וזה נהדר.