ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

על במותייך חלל

יום אחד אולי אפרוש כנפיים
לפני 4 שנים. 23 במאי 2020 בשעה 16:23

כל הקורונה הזאת אני מנדנקת לו :)

תתקין בידה. ככה אפשר להישטף בלי להרטיב רגליים ובלי עניינים אינסופיים של מקלחת, זה חשוב בשבילי, שיש לי צורך להישטף תמיד לפני ואחרי סקס, וזה יהיה נחמד גם לך. אני רוצה את הזין שלך בפה שלי לעתים יותר קרובות, וזה יקל על העניין. 

״כזה״, אני מזכירה לו בפעם הבאה שהוא גומר בפה שלי. 

״כזה״, אני מחייכת אליו כשהוא אופס כוחות אחרי זה, ואני צריכה לתת לו אפטר קייר כי ברור שהוא צריך את זה. 

והבוקר, סוף סוף, הוא שאל אחרי חיבוקי הבוקר אם אפשר שאשים את הזין שלו בפה שלי. וזה שימח אותי מאד. יותר מאוחר סנטתי בו: ״התנועה למען זה שהזין שלך יהיה בפה שלי לעתים יותר קרובות מודה לך״.

והאמת? 

כן, יש לי תכנונים מכל מיני סוגים על יכולת להגיד גם אני שאני רוצה דברים, ועל שבירת סימטריה שהיא לא שבירת הדדיות בהקשר של מין באופן כללי.

אבל האמת היא, ששנים לא הייתי יכולה את זה, לעשות מיניות שהיא לא לחלוטין ביוזמה שלי, ועכשיו אני כן, ואפילו רוצה, ואחת המשימות הכי גדולות שלי זה דווקא לשדר את זה למאהבים שלי עד שיאמינו. 

האחד הזה מאמין, לפחות לגבי הפינה הזאת, וזה נצחון בשבילי :) 

לפני 4 שנים. 20 במאי 2020 בשעה 20:18

אני קוראת את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. לא זכרתי ממנו כלום
ואני יותר נהנית מהאנגלית ממה שהייתי נהנית מהעברית, כמעט בוודאות. 

אבל אני כאן כי לפה אני באה מתי שקורה סקס מושלם, ואני רוצה לכתוב על זה ולא לשכוח.
יש משום מה מספיק דברים בראש שלי כדי לגרום לי לשכוח בכל זאת אפילו שאני כבר פה.
קיבלתי פתק שאני לא משהו שידעתי שאני לא, אבל לא אמרו לי בנוסף שאני משהו שאני חושבת שאני כן. זה מעצבן.
והמדריך.

טוב. כל זה כדי להגיד:
זה כבר היום השלישי ברציפות שיש לנו פגישת מזמוזים, ונמאס לי לעבוד.
אמרתי לו: אולי תוביל. והוא אמר "אני יותר בקטע של ליטופים", אז עניתי "לג'יט, אז תוביל ליטופים"
ואז הורדתי פרופיל והשתדלתי להיות הכי בוטום שאפשר עם כל השליטה מלמטה שלי.
לראות לאן הוא מכוון, ולהשתדל ללכת רק לכיוונים שהוא מכוון בהם.
נתן לי את הרושם שלשום מקום, אפילו לרגע התחלתי כבר לדמיין במקומו כל מיני חברים נשואים מונוגמיים שהס מלהזכיר שאני חמה עליהם,
ואז התהפך עלי על כל מיני הפתעות. קודם כל ההענות שלו ל"בוא ותזיין לי את הפה" שכמעט אף פעם לא קורה בינינו.  
אחר כך, כח. כיוונים, סטמינה... לא ציפיתי בכלל, וזה העתיק את נשימתי. ואז כשגמר ואני עוד הייתי בהתרגשות, העזתי לייבב ולבקש עוד,
וקיבלתי פרס על זה בצורת דברים שגרמו לי לצחוק, ולבכות, ולהתרגש כל כך, וזה המשיך ככה דקות ארוכות. 

"זה כזה קאונטר-אינטואיטיבי שלגרום לך לבכות זה טוב", הוא אמר כשהתחלתי לנחות. ואז הביא לי מים ושוקולד וליטף לי את הפנים כשהזלתי עוד דמעות וכמעט עד שהפסקתי. רק לא רצה להתחבק אחרי. אי אפשר לשלוט מלמטה בהכל, מסתבר.

אז טוב שיש לי שמיכה מוכבדת של שבעה קילו, שאפשר להתכרבל איתה כמעט כמו עם גוף של אהוב שנשען עלייך.  

מקנאה בעצמי. הלוואי שבעתיד אפגוש את המקומות האלה יותר. 

לפני 4 שנים. 17 במרץ 2020 בשעה 22:59

כל השקרים וכל השתיקות

---

צרותיה של פוליאמורית:

אם נתייחס ברצינות למגבלות, אני הולכת לא לראות פנים אל פנים אהוב למשך כמה חודשים. 

---

יש גם טוב: רגע לפני הספקנו משהו חזק ומצעיק, ואחריו משהו נעים ומשכר כל כך.
אמרתי לו:
"היינו בשלוש ידיים על הגוף שלי, ואני תוך כדי כל הזמן לא הצלחתי להבין מאיפה הגירוי, מגיע כי זה הרגיש מכל מקום".
"מכל מקום" הוא חייך "זו כל הכוונה". 

---

אז בלי הטעם שלו עכשיו, כמה חודשים?

ולהאמין שיחזור אחר כך? 

.

.

.

.

.

ומצד שני: ענייניה של פוליאמורית

כדי לחיות עם *מישהו* בכלל בזמן הזה, אני יכולה לבוא לגור עם אהוב אחר.
אף אחד מאיתנו לא נלהב כלפי זה לחלוטין, הקשר לא בשל לזה.
אבל שנינו מעדיפים את זה על פני להיות לבד, ועל פני להשאיר את האחר לבד. 

אני צוחקת בלב שלי ומנגנת את המעט שאני מכירה מ"לגור איתו". 

לפני 4 שנים. 7 בינואר 2020 בשעה 11:35

לא הסכמתי ללכת לישון לפני שנזדיין, וזו היתה החלטה טובה.

רציתי אותך כמו כשכבר כמה זמן לא רציתי ואתה נענית לי כמו שכבר כמה זמן לא נענית, ולשמוע את הנשימות שלך מתמהרות לעומת הרעידות שלי הפך לי את הקרביים.

לקראת הסוף הייתי בעומס יתר מוחלט ולא הפסקתי לבכות או אולי לצחוק, ואתה חיכית שיהיה לי כח לסמן אם כל זה זה טוב או בעייתי, וכל אותו זמן לא עצרת. כ״כ חכם וטוב! 

הגוף שלי המשיך לנהום במשך הלילה, והיום הוא מהמהם, וזה נעיםםםםםם הםםםםם. 

לפני 4 שנים. 17 בדצמבר 2019 בשעה 16:30

Time and again, כלומר.

משהו קרה וצירוף כל התרופות המשונות גורם לי שוב ליהנות מאד מאד מסקס.

לפעמים נדמה לי שרוב הזמן בעצם אני בנמנום, ולא מבינה ממה כולם מתלהבים.

ואז מגיעה תקופה כמו עכשיו, שאנחנו שעות אחד מסביב לשניה, משחקים, נהנים, מפיקים אחת מהשני קולות שכבר למדנו לזהות וכאלה שחדשים. הגוף שלו חוקק בי את טביעתו, מספיק שארגיש אותה גם שעה ושעתיים אחר כך.

מתפלאים, כי למרות ששנינו בוגרים ומשכילים, לאף אחד מאיתנו לא ברור לאילו חלקים של הגוף מתמפה חלק מההתרגשות הזאת.

מותשים ושמחים, צמאים ורעבים כמו זאבים. אני מגלה שוב שהחיוך ההוא חוזר אלי- כזה שהלחיים בו כ״כ למעלה שהן נמצאות בשדה הראיה שלי.

זה מעניין לחוות את זה עם אהוב ותיק מאד. כבר הספקתי לשכוח אם היתה תקופה כזאת בעבר. בכל מקרה, never say never כך מסתבר.

זה מפליא אותי, כמה סקס מנוהל בעולם להיות דבר קטן ואישי. כמה פומבית ועצומה אני מרגישה עם ההיפעמות והחיבה שבי, ושוב אין לי איפה לומר את זה חוץ מפה.

לפני 5 שנים. 30 ביולי 2019 בשעה 11:13

לאחרונה שברתי את הרגל. 

עברו כמה חודשים, ואני כבר הולכת כראוי, ונפגשתי עם חברה פיזיותרפיסטית להערכה. 

היא מיששה את ירכי והרימה אלי עיניים מופתעות. - הלכת לרקוד אתמול?

- לא ממש, רציתי לשמור את הרגל במצב מיטבי בשבילך

- השרירים שלך ממש מפותחים, כמו של רוכבי אופניים

- מממ… אני די פדלאה ושוקלת 95 קילו, לא רצה וחוץ מהליכה ופעם אחת שהלכתי לריקודי עם מאז ששברתי את הרגל זה לא ממש ספורט. אבל האמת היא שכל איפה שיש לי שרירים אז הם תפוסים

… (אחרי כמה דקות שיחה)

- כשהייתי שבורה אז קפצתי המון על רגל ימין והיא התחזקה וגם השתפרה בשמירה על שיווי משקל

- אולי זה זה

- אבל איך זה מסביר את השרירים ברגל שנשברה?

- אה, אופס נכון

 

רק אתמול, כשנתפסה לי רגל אחת רגע לפני האורגזמה… ואז הרגל השניה רגע לפני האורגזמה (״אוף, די! אני לא משחקת בזה יותר! טוב בעצם שכח מזה, עודדדד״) קלטתי שזה יכול להיות שכל השרירים האלה זה מלהחזיק את השרירים חזק חזק כשמאוננת או מזדיינת ;)

מה אתם יודעים :) 

לפני 5 שנים. 11 ביולי 2019 בשעה 5:47

להיות פחות ממקום שני

בתוך רשימה של שני אנשים שאיתם אתה מזדיין

זה עלבון שאני לא יודעת מה לעשות בו.

 

אין קסם בזה.

לפני 5 שנים. 26 באפריל 2019 בשעה 21:39

תתפשט. 

לפני 5 שנים. 18 במרץ 2019 בשעה 9:45

אני רוצה לתאר את ההשענות שלי לתוך הביחד שלנו ויוצא לי רק במונחים של מימדים:
את עומק ההתמכרות, לא, את היקף ההטמעות, לא, את הריכוז שלך בדם שלי. 

מה שאני יודעת זה שאחרי לילה כזה, כל השעות של הבוקר הן ציפה רכה, גבולות הגוף מוגדרים-לא-מוגדרים על ידי המגע בינינו. נדמה לי שיש שכבה של כמה מילימטרים על פני העור כולו שבה אנחנו נמסים זו לתוך זה וזה לתוך זו. מזוגים. מתערבלים בעצלתיים בגביע גדול של שכרון.

אפילו היומיום לא יכול לזה עדיין. 

לפני 5 שנים. 16 במרץ 2019 בשעה 22:22

אני לא יכולה לומר שאני בטוחה שקרה דבר, אבל אני רוצה להכניס את השם של <הכנס כאן קרוב משפחה> שלי למאגר של "אחת מתוך אחת" כדי שאם היתה כבר מישהי שהוא תקף, אז המערכת תקשר בינינו. ואני גם פוחדת לעשות את זה, למקרה שלאחותי היתה אותה המחשבה והמערכת תקשר בינינו.

 

מאחד ועד אל תפרסמי את הפוסט הזה?