על במותייך חלל

יש חימום בחדר, ומגע עור לעור, ואיש שיקר לי מושך לי בשיער. 

כמה ימים אחר כך, אנחנו במיסיונרית הכי בקטנה, כל העסק עשר-עשרים דקות ממתי שהחלטנו שמשחקים, ואחר כך הוא אומר לי "זה היה וואו", ואני שוב מרגישה את התחושה המאוהבת הזאת, של להוקיר את הזרע של בנאדם יקר בתוכי.

יכולה לקבל שזה קורה אחת למערכת בחירות. אני בסדר עם זה ממש.

היא שוכבת בינינו, ומקבלת המון תשומת לב גופנית.

הוא מהווה את התמיכה הרכה, הטובה, שהוא, מאחוריה. 

אני סמוכה אליה כ"כ, שאני צריכה להטות את הראש כדי שהבל נשימתי לא ינוח על פניה.

בפרקי אצבעות מקופלים אני מלטפת אותה, כל כך קרוב שאצבעות פשוטות יהיו יותר מדי. 

"זה נעים," היא ממלמלת אלי, "המגע הזה בלחי ובצוואר.

תזכרי שזה נעים, שתוכלי לעשות את זה גם בפעם הבאה". 

"תפקחי עיניים," אני אומרת לה.

היא פוקחת ולא מצליחה להישיר מבט כי מהמרחק הזה להתפקס זה לא טריוויאלי. 

"זה... מגע קצת אינטימי בשביל לעשות אותו בכל הזדמנות חברתית שהיא," אני אומרת לה, 

כל כך מקרוב שאילו זה היה באמת משהו שהוא אופציונלי, מזמן היינו כבר ניתכות למשהו רוצה ורצוי ביחד. 

"הו, לא חשבתי על זה" היא עונה. 

היא לא חשבה על זה, אני מהדהדת/עונה לעצמי.

כמה טוב לי, ואיך אין לי כח לזה. 

הדבר הוא בדיוק מה שהוא, ומה שהוא זה בדיוק מה שאני רוצה. 
ומה שאני רוצה זה אותך מצמיד אותי למזרון, הזין שלך בתוכי והשפתיים שלך מחליקות, מגששות אחרי האוזן שלי,
ואני כל כך מתרגשת שאני לא יודעת אם קודם לנשום או לייבב או לנשוך את הסדין שמתחתי, ואני מנסה את כולם בבת אחת, וטוב לי עד אקסטזה. 

אני מקווה שאתה מרוצה.
שאתה מכיר אותי מספיק בשביל לדעת שבין כל הפלאות המזדמנים עד כדי כמעט-קבועים,
האחד הזה היה נפלא במיוחד. 

3>

היום נשכתי כריות ואחזתי בסדינים,

וכשהנשימה שלי נחטפה בפתאומיות, קרבת את הראש אלי ושאלת בעדינות: כן?

הייתי עדיין מוצפת והגל היה צריך לרדת בעוד אני מעבדת שזו שאלה, ושאני יודעת את התשובה אליה ואתה לא,

ובינתיים חזרת על השאלה בקול קצת יותר מודאג, והשתמשת בשם שלי: מרצדת, כן?

כן, התנערתי. ומשם הדברים המשיכו להם, חלקים ככל שזיון סוער יכול להיות.

---

זה לא כזה מוזר לי שבא לי לספר את זה שוב ושוב, לעצמי ולאחרים- שזה היה. שיש. 

מוזר לי שבאותה שניה לא הופתעתי בכלל שיש בך את הכח והיכולת והאכפתיות לשאול.

שיואו, אתה.

(מה, כ״כ מהר מתרגלים? זה נחשב להתרגל? what to make of this? זהו. מבולבלת)

המידע והכח זורמים בצורות כל כך שונות. 

הוא כמו אגם. תמיד שם. שפתו שקטה. מימיו מתוקים. חיבתך זולגת אליו טיפין טיפין, די לכם במלמול, אפשר לכם במילים פשוטות. 

הוא כמו נחל. שוצף ואכזב, דוהר ומימיו סוערים, נושאים אלייך חול ומלח. את מתייצבת מולו רוצה כמו מטורפת, הרפתקנית. יש ביניכם את כל האדרנלין. את לא מצליחה להגיד לו שום דבר. 

כשיש לך אהוב ותיק ואהוב חדש את מרגישה אשמה כלפי שניהם, מסתבר.
על מה שאת לא אומרת לאחד ואיך שאת לא שוצפת אל השני. 

את לא מצליחה לראות איך את מים.

אבל אני רואה, אני רואה אותך.
את אדווה קלה, ממלמלת.
את גל גדול שאחריו נשימה מופתעת.
את כל הדברים האלה, ועוד. 

קובעים ללכת ביחד לים ואז צונחים למיטה ויוצאים ממנה רק כשכבר מאוחר מדי ללכת לים.

מזמן לא היה לי פרטנר חדש, ואני מתרגשת :)

צריכה להיות קבוצת פייסבוק וסדרת מפגשים

hard cover, bare back

שבה עושים מועדוני קריאה ואז נשארים להזדיין. כי הבאנטר במועדוני קריאה הוא מהשמחים והצוחקים, מלא בהתייחסויות אישיות ורפרנסים תרבותיים, כי אפשר (וגם קורה לפעמים) שלא נתבייש להוסיף לו גם מגע, ואפילו בנפרד, אבל במיוחד ביחד, that's the way I swing. 

בפשטות, אני רוצה להזדיין אתך אחרי שאני רואה אותך בכאלה. ומכמה שזה נהדר אתך, לא נראה לי שכדאי לעצור שם :)

התעוררתי וליטפתי אותך, ישן וזקוף תחת ידי, וחלמתי:

בככר, ברחוב, שורת כסאות ושלט: עמדת אוננות ציבורית.

ועל הכסאות אנשים מהיומיום שלהם, עם הזין ביד, פשוטים ומגורים ועם עצמם, וניתן לעצור ולהסתכל בהם, וניתן ללקק את השפתיים. 

על שולחן מאחוריהם, חומרי סיכה וממחטות, אם הם רוצים יש גם מסיכות עיניים כאלה, משני סוגים, אלה של מסיבות תחפושות, ואלה של מטוסים כדי לא לראות את הסביבה.

אבל זה בבירור כמעט רק ליופי, וקצת לשימוש למי שצריך את האשליה הממש זמנית הזאת. כשהם גומרים עליהם להניח את המסיכות בחזרה, ולהמשיך ללכת :)

הו, כמה אנשים הייתי רוצה לראות על הכסאות האלה

כמה הייתי רוצה לראות אותך על כסא כזה.

הבעיה באורגיות ללא תכנון שהן בעצם סקס ללא תכנון שאת הגלגל השלישי שלו, היא שאת נמצאת ממש בסמוך לקראש שלך, צופה בעיניים כלות במישהו ש*כן* יודע מה לעשות ואיך לקבל הסכמה, קצת רואה וקצת לא רואה איפה הידיים שלו, קצת מסתכלת על האהוב הישן שלך ומקווה שהוא לא יתעורר כי אז יהיה המון מה להסביר, קצת רואה את הפנים שלה כשהיא יפה כל כך, בלתי מושגת כל כך, מושגת כל כך ממש מתחת לידיים של מישהו אחר בסמוך לידיים שלך.

שכולכם חוזרים ממנה ברכב אחד. שאת צריכה לא להגיד על זה כלום לאהוב הנוהג שלך כשאתם חוזרים הביתה בבוקר. שאת יודעת שאם לא תשימי את זה איפהשהוא כל הסיכויים הם שהרוח שתנשוב בקני הסוף של חוסר השינה ועירור היתר שלך תגיד מליון פעם עד מחר: למלך מידאס יש אזני האשה שאני אוהבת, נושכת שפתיים ומיטלטלת.

את זה שאתה איתי ברגעים הקשים שלי, כשלפעמים ההתרגשות פותחת דלת למקום של הצפה וכאב. יודע לסגת בצורה שנותנת לי מקום ובאותו זמן גם מציעה סעד אם אוכל לקבל אותו. בעיניים קשובות ובידיים טובות ובעיקר בשקט שלא מתבהל גם כשהוא לא מבין. שלא מתיימר לדעת, אלא באמת מציע לי את השהות והמרחב להתאושש. 

את זה שאתה לוקח את זה בחשבון, אבל לא נותן לזה להיות סוף הסיפור. 

כמו שממש לא מזמן שלחת לשון לאוזן שלי, והנשימה שלי נחטפה לרגע, ואחרי השניה שלקח לי לדעת שזו התרגשות ולא פאניקה, גם אתה נוכחת בזה, ולא רק שרווח לך: פתאום הזין שלך בתוכי היה יותר קשוח, נע בתוכי יותר להוט.
"אהבת לשמוע אותי צווחת?" שאלתי אותך וענית "כן, אני חושב שכן".
שמחתי מהתגובה שלך, אבל לא פחות שמחתי מזה שעצרת והקשבת טוב בשניה הזאת שלקחתי להבין מה זה. 

שאתה זוכר ועקבי לגבי הכבוד לגבולות שלי, אבל גם לוקח בחשבון את מה שהגוף שלי מספר לך: הלילה ליטפת אותי על הכתפיים ועצם הבריח, והתמסרתי אליך באמון ואפילו ביקשתי ממך להרחיב ולחזק את המגע שלך, אע"פ שקרוב לשם, בקדמת הצוואר, באיזור הגרון, יש נקודה שפעם היה ברור לי במליון אחוז שאם נוגעים בה יוצא שד ושודד ממני את שאר הערב. המגע שלך נעם לי, והרהרתי, אם אני רוצה ומעניין אותי לראות איך השד נראה לאור המבט המשותף, שלי ושלך. הגעתי למסקנה שלא, אני עדיין פוחדת אחרי הכל, אבל במקביל מחוץ לראש שלי אמרת: "את יודעת, שאם מתישהו תשני את דעתך בקשר למגע באיזור ההוא, את יכולה פשוט לומר לי". 

את זה שאתה קורא אותי כספר פתוח, מקשיב לרחשיי, אבל כמעט תמיד שותק.
את המבוכה שלי בקשר לזה, ואת זה שגם היא מאפשרת לי לגדול, להחליט להקשיב יותר טוב אם אני מעריכה שאין מידע במה שאני רואה ושומעת וחשה. להבין שאני אולי מתפתלת יותר חזק ויותר בקול אבל גם אני בעצם כמעט לא אומרת במילים.

את התגובה שלך, שמצחיקה אותי מאד, לכך שאמרתי לך שמטריד אותי שאתה לא מבטא רצונות ישירים-
התחלת לבקש ממני לגרד לך בגב, ולכוון אותי ("יותר למעלה, ימינה, כן שם, תודה") 

אני לא רוצה לשכוח את זה.

יותר מזה, אני לא רוצה לפספס את זה, לכלול את הכל תחת המילה "קסם".
אני רוצה להעריך אותך במלוא קיטור.