על במותייך חלל

היום נשכתי כריות ואחזתי בסדינים,

וכשהנשימה שלי נחטפה בפתאומיות, קרבת את הראש אלי ושאלת בעדינות: כן?

הייתי עדיין מוצפת והגל היה צריך לרדת בעוד אני מעבדת שזו שאלה, ושאני יודעת את התשובה אליה ואתה לא,

ובינתיים חזרת על השאלה בקול קצת יותר מודאג, והשתמשת בשם שלי: מרצדת, כן?

כן, התנערתי. ומשם הדברים המשיכו להם, חלקים ככל שזיון סוער יכול להיות.

---

זה לא כזה מוזר לי שבא לי לספר את זה שוב ושוב, לעצמי ולאחרים- שזה היה. שיש. 

מוזר לי שבאותה שניה לא הופתעתי בכלל שיש בך את הכח והיכולת והאכפתיות לשאול.

שיואו, אתה.

(מה, כ״כ מהר מתרגלים? זה נחשב להתרגל? what to make of this? זהו. מבולבלת)