על במותייך חלל

לפעמים יש לי הרגשה שטוב לנו בזיון בגלל *קסם*.
כאילו, עושות בדיוק מה שעושות עם אנשות אחרות, אבל עם האחד הזה זה גורם לי לצחוק ולבכות בbliss מוחלטים. למה? אין לי מושג. *קסם*. 

זה הנרטיב שלי בקשר אליו,
אבל אז יום אחד אמרתי אותו לחבר ג'נדרקווירית שרגילה לדבר על סקס מלא והיא ענתה לי: 
נו בחייך, בטוח יש משהו ואת יודעת את זה. משהו במגע שלו, בתקשורת ביניכם, באיך שהוא מקשיב, באיך שהוא מתנהל עם הטריגרים שלך... 

והיא צודקת. 

זה לא *לגמרי* קסם, אבל הוא באמת גאון. כי אם זה שקוף לי כ"כ ועדיין נהדר, סימן שהוא עושה את מרבית העבודה.
ואני מתה להגיע למתחת לידיים שלו ולבין הירכיים שלו שוב. ושוב. 

אני מנסה ללכוד אותו מהאוויר כמו איור במכחול מים,
כמו אחד המשחקים האלה באינטרנט שצריך להבחין בהם בין נימי נימות של גווני צבע. 
היום, מול הלשון שלי, היתה דמות רפאים של העור שלך. של הריח שלך. של הטעם שלך. 

(כמעט ולא היתה. אבל התקשרתי אליך בכל זאת. לשאול אם אתה יכול לבוא. לא יכולת). 

זה כמו ההבדל בין לומר אפס פלוס ללומר אפסילון, קטן כרצוננו,
שניהם כמות כזאת שהיא נימה דקה מהכלום, אבל אחד מדגיש מה אין, אחד מה יש.

אני חרדה מהאפס הזה שאין לתאר. רוצה לרצות כל כך.
אבל איכשהו, ברצון לרצות שלי אני אף פעם לא כזו מינורית.
זה מה שגורם לי להאמין שקצה קצהו של הרעב הזה הוא אמיתי. 

כשאת מתחילה לאהוב מישהי מעבר למה שהתכוונת, אבל גם לא בדיוק. שאת רוצה אתה בדיוק מה שיש לך, אבל חוששת שגם זה איפהשהו יותר מדי, וזה ילך, ידעך ויעלם. 

רומנטיקה היא מסובכת, והסבך שלה אצלי אולי אינו סטנדרטי, אך קשה לדעת: הוא לא מה שניתן היה לקרוא ״סטנדרטי״ אצל *אף* אחד שאני מכירה מקרוב.

נו כמה אפשר לרצות את מה שיש בידיים. זה מאד מאד מבלבל.

אני מרגישה את אותה חוויה שהיתה לי מזמן מאד עם המכונף, אבל מורחבת:

הגוף שלי מאד מעוניין. אני בוהה במחשופים של חברות ובעצם הבריח של חברים, 

ובאופן כללי מרגישה מינית מאד. אבל לא מעוניינת באף אחד.

לא מעוניינת בזרים וזו לא הפתעה, כי זה פשוט לא קורה בשבילי that much. 

אבל באופן ספציפי, גם לא מעוניינת במאהבים שלי.

הריח שלהם לא עושה לי את זה,

הנשיקות שלהם לא עושות לי את זה, 

אני במקסימום רוצה להתחבק איתם וללכת לישון. 

וזה מאד לא מובן לי. בפעם הקודמת ידעתי שלפחות יש לי השגות לגבי מערכת היחסים, 

שבגלל זה לא מתאים לי כלום. אבל עכשיו? בחיי לא יודעת מה תנאי העצירה של הדבר הזה וזה מתסכל. 

לא רוצה להביא אליהם אף אחד,

אבל מישהו לקח אותי לשם בטעות, לאחרונה. ועכשיו אני צריכה לדבר איתו על זה, וממש פוחדת.

החמוד נתן לי לפני הרבה זמן עותק וירטואלי של הספר my secret garden, שעוסק בפנטזיות שנאספו מנשים. 

זה נורא חמוד. עוד לא הגעתי לחלק הבדס״מי, אם בכלל קיים. אבל בינתיים גם החלקים הפשוטים משמחים אותי, נותנים לי ולידציה לשטויות שהמוח שלי נודד אליהן ברגעים משועממים במיוחד.

ואז אני פוגשת את הזהוב אחרי שבועיים שלא נפגשנו, והגוף שלי משתולל והמוח שלי מחליט שזו הזדמנות טובה לנסות אחת מהפנטזיות הכי קטנות ופשוטות שלי: כשאני כ״כ רוצה את הבנאדם שאני אפילו לא מתפשטת, רק מסיטה את מה שבדרך ומנחה אותו אלי.

נחשו מה?

אפילו כשאני נורא רוצה את הבנאדם, זה… לא עובד מבחינת קורדינציה. ולא עם הגופים שלנו. ולא עם לא להסביר לפרטנר מה את עושה. בקיצור, הוא אמר ״אאו, לא״ ואני נקרעתי ביני לבין עצמי. וגם: ״מה הקטע עם זה שהפעם לא התקלחנו לפני״ ואני משכתי בכתפיי: ״ובכן, תיאורטית היינו אמורים״. תיאורטית באמת היינו אמורים, וגם פרקטית, כי אני נוטה לתפוס זיהומים מאד בקלות, ולכן קלות דעת וחוסר סבלנות הם ממש יותר בתחומי הפנטזיה וההתנהגות הקצת מסוכנת משהם נחלת המציאות. אבל היה נסיון משעשע, ונראה שבינתיים חמקתי מהדלקת המרושעת, טפו, אבל אולי כדאי לא לחזור על זה בזמן הקרוב.

אני ביומיום: מי אתם, אנשים עם מיניות ראשונית?

אני מולו: הו! זה! אפשר עוד מזה בבקשה?

מאד מתסכל שאין לו נסיון והוא ממשיך (להעמיד פנים או באמת?) לא להבין, שהוא שובר את הסקאלה בכל ההשוואות שלי.

אני אליו, ממשיכה להתפלא בכל פעם ופעם: אני מוצאת את הגוף שלך מושך במידה *בלתי רגילה*.

הוא אלי, בחיוך של ״קבלי זאת כעובדה כי זה מה שיש״: אני מוצא *אותך* מושכת במידה *הרגילה*.

פתאום כשאני אוהבת אותך כל כך שאני חייבת לכתוב על זה, אני חושבת על בלוגים ועל כך שבטח אנשים כתבו דברים כאלה רק ליומן בעבר. 

ואז אני נזכרת בסבתא, שסיפרה לי בפגישה הקודמת שלנו איך היא ניסתה לשלוף את סבא מהמילואים עם מכתב בספרדית שכתוב בו שאבא שלו נפטר. הם לא האמינו לה, ובסופו של דבר היא שלחה לו מברק לצבא לפי מספר אישי, ואז באמת שלחו אותו הביתה והוא התיישב שבעה. ודאי לקח למכתב זמן-מה להגיע, חשבתי. הוא בטח ישב שבעה ממש בזמן הלא נכון. וככה זה היה לפני היות הטלפון מציאות יומיומית בישראל.

נגיד היית קורא את זה שבועיים אחרי הזמן 😄 מעניין אם היית מרים גבה, למה היא בחרה לספר לי על זה דווקא ברגע ההוא? ודאי לפני כל דבר היה צריך להגיע תיאור ארכני של הקונטקסט. 

ובעצם, לפני כמה פעמים כשאמרתי לך שאני משוגעת עליך, ענית לי ״כן, די הבנתי את זה כבר״ וחייכת, ואני חושבת לי, אולי בטווח של שבועיים זה בכל זאת לא משנה. ואני מחזיקה מעצמי שאני כבר מאמינה בך ובמציאות שלך בחיים שלי בטווח של שבועיים שלמים. ואני גם צוחקת על עצמי, שאולי הגיע הזמן שכך, אחרי חמש שנים של היכרות.

שוין :)

הוא אמר

ואז אוכל להזמין אותך אלי יותר מהפעמים, 

ואז תשני אצלי והמצעים שלי יתחילו להריח כמוך.

חמוד :)

טוב בסדר, אני שוב פה

כי באמת שאין לי למי להגיד את זה חוץ מכאן

החזרה שלי, לא מבועתת, לא מפוחדת, אבל מה המילה החיובית לזה? - יש בה מלא מלא רעד בסרעפת מכמה שאני מתרגשת מכמה שטוב לי אתך ותחתיך.

לא, לא כזה תחתיך. שאלתי אותך אתמול מה הטעם שאתה תבחר עבור משהו, וענית לי ״וניל״ ועיקמתי את האף מולך. אתה ונילי להחריד, אני יודעת, אבל למה גם קלישאות?

אבל תחתיך, עם משקלך האמיתי מסביבי ועלי. עם משקלי הלא טריווילי מסביבך ועליך. עם כל זה שצריך להיות קוסמים כדי שמכחולים ייכנסו לשפופרות ככה, אנחנו קוסמים כל כך שאתה מוצא עלי אחר כך נצנץ על העור ואני צוחקת נורא, כי אין לי מושג מאיפה הוא הגיע אבל הם מוגדרים היכנשהו כמחלת מין של קוויריות.

מזה שאני נופלת לתוך החיבוק שלך לשעה ואז לשעתיים ואז עברו שלוש שעות ואנחנו בליל איברים שהתכוון ללכת לישון אבל עוד מתרגש. ואז נרדמים ומתעוררים שוב והכל שוב מתגלגל לו, והחלומות המשונים תוך כדי, דברים מהשיחות בינתיים מתערבבים לתוכם, דברים שאני אף פעם לא חולמת עליהם כי הם לא בראש שלי בדרך כלל, ואיזכורים של סרטי קאלט כשאנחנו מתווכחים ברוח טובה.

על הבוקר שבו הצבעים שלך נגלים אלי אחרי המתאר החדגוני של תאורת הלילה, ואתה כל כך יפה ואני ממשיכה להתפעם ממך שוב ושוב ולומר לך דברים כמו ״נעים לי לנשק אותך, אבל אז אני מסכלת עליך ואני לא מפסיקה להיות הלומה מזה שאתה פה״. כאילו, עם מה התנשקת עד עכשיו? ועדיין זה נכון.

שאני שואלת אותך ״טוב, באיזה קצב מותר לי להגיד לך שאני אוהבת אותך, שלא ידחה אותך ממני?״ ואתה עונה ״לא נראה לי שיש קצב שיגרום לזה״ אבל אני מנסה בכל זאת לעקוף, מרוב פחד, לא רוצה שזה יהיה מצומד סקס כל כך, אז אומרת לך ״אתה ה<שם שלך> האהוב עלי״, ונרמז מזה שבקרב בני אנוש אחרים בשמות אחרים עשוי היית להיות במדרג אחר, אבל אלה הרי שטויות.

ומעניין מה אתה יודע ומבין ומהדהד מכל הפתיעה היודעת הזאת שבי. ומתי גם עליך יהיו נצנצים. אולי הם הגיעו ממך בכלל?