על במותייך חלל

המקום בו אני מתרגשת מכמה שאני מתרגשת בגינך.

כבר הרבה זמן שאני בחברה מהוגנת, שאין בה הרבה מקום לסופרלטיבים מיותרים. והנה, הסופרלטיבים נדרשים ואני עומדת קצת מטושטשת: הייתי בטוחה שהיו לי, איפה שמתי אותם? 

זו שערוריה שזה כזה קל, אמרתי לך. וחייכת ואמרת לי: זה לא דבר רע, שקל, לא?

ואני לא מבינה איך זה. איך זה שאתה מקבל את זה בכזו שלוות נפש. בעולם שלי עברה טלטלה, ובמבט שלך נראה שגם לך ההמתנה הזאת היתה ארוכה, ארוכה. לא מבינה למה שתקת לזה כששתקת, ולא מבינה למה אתה לא צועק את זה עכשיו כשאנחנו שוב בתקשורת פתוחה. לא מבינה כי אני כל כך כן. 

אני כולי כן, נוהה, כמעט צומחת לכיוונך מרוב שזה כאילו נפתח חלון אל האור והאוויר, ובעצם. בעצם אמצעי התקשורת שותקים כולם, אני צומחת רק אל עצמי אליך, כמעט מושתקת באותה המידה כמו קודם, אפילו שאתה יכול כבר גם לדעת, כמו שסבא שלי היה אומר ״באותו כסף״.

לא-מבינה. איך אתה עונה לי את המיית הלב בתגובה לשאלות ישירות, עוצם ופוקח את המעיין של הקרבה שבתוך המבט שלך, בתוך המגע שלך, בתוך המיטה שלך בעולם שבו אנחנו שוב צמודים, ואז חי בלי לומר אפילו שלום ביום שאחר כך.

מרוב שאני צריכה את הסיב הזה בינינו, שיאפשר לי להמות אליך ולהרגיש אותך הומה אלי, ההמיה הזאת מסתובבת לי כל היום בבטן, כל הגוף שלי נוהם ומדי פעם הוא מקפיץ אותי לקום אפילו. ואני אומרת לו: ארצה.

ואני בכלל לא רוצה את כל הארצה הזה. אני רוצה הכללללל ובמיוחד אם לא הכל אז עוד. ואני רוצה את זה עכשיו. או לפחות לדעת שגם אתה רוצה בזה עכשיו. אני רוצה לדעת שהסיסמוגרף שלך גם הוא רשם אצלך משהו, כי אני לא יודעת איך לאכול את זה ככה.

ואנחנו יכולים להרדם לא לבושים ולהתעורר לא לבושים, ואני יכולה ללקק אותך עוד ועוד ולאף אחד מאיתנו לא יהיה קר 😄 סוף סוף.

ופתאום פשוט כל כך לרצות, ופשוט כל כך לקבל. סוף סוף. 

כמה טוב שעברנו עוד חורף.

כיף לי ללמוד את מה שאני לומדת: לומר דברים שלא אמרתי, לשאול דברים שעוד לא שאלתי. 

כיף לי גם לדעת את מה שאני כבר יודעת: יש דברים קטנים בך שהם בית לי.

זה גם מפחיד. לכאורה לא ביקשתי את זה. בפועל, שנינו יודעים שאני מבקשת את זה כבר שנים. על זה אני עוד לא שואלת, את זה אני עוד לא אומרת. אולי באביב הבא.

את ההרגשה הזאת שהדבר הכי חשוב בחיים ממש עכשיו כרגע זה האיברים האלה שלו שנמצאים על ובתוך האיברים האלה שלך. 

השקט של יד ביד, הברכה של לחי צמודה ללחי, אברי המין שלנו, שעושים קולות רטובים ושמחים. 

איש שאהוב עלי משמח אותי בהיותו אתי-ממש, אתי-בזמן-אמת, ואז אפילו לא בזמן אמת אני מרגישה חזקה ויפה, כמעט במדרגת איתן טבע.

לאחרונה אני בתוך רוח. 

לא בעין הסערה הבוטח, אלא נסחפת ומסתחררת. 

צריך לקחת בחשבון גם את הרעיון שזה ככה צריך להיות כדי לעבור. 

אבל כמה קשה זה לפחוד.

LOL

אני יוצאת עם סאב.

זה לא היה עצוב כל כך לולא כל אחד מאתנו היה מעדיף להיות באותו צד של השוט.

הוא גומר ואנחנו מתחבקים בשמחה. בדרך כלל בשלב הזה אני מבקשת ממנו שייקח את הצעצוע שלי ויזיין אותי עוד באמצעותו. ב״בדרך כלל״ אני מתכוונת ״תמיד״.

אני מסתכלת עליו במבט מצועף עוד ועוד. הוא רגוע ואני עדיין בהילוך יותר גבוה מזה. מחכה. לא קורה כלום. 

מה ההפך של לשלוט מלמטה? הגיע הזמן לקצת מזה. לסוב מלמעלה… או משהו.

אני מוחלת על כבודי ושואלת אותו: ״למה אתה אף פעם לא מציע לי לזיין אותי עם הצעצוע שלי?״ הוא מסתכל עלי בהפתעה שלא ברור לי מאיפה היא באה. אתה לא *אוהב* שאני אומרת לך ״כן״? הוא מחייך ומהנהן.

- אוקיי. ומה אני רוצה בכל פעם אחרי שאנחנו מזדיינים?

- להזדיין עוד…

- נכון. אז למה אני צריכה לבקש? אם תשאל אותי יהיה לי מה זה כיף לענות לך כן!  (חיוך מתגנב לי לקול כשאני מוסיפה:) … אם לא נוח לך להיות בעמדה הזאת, ראה זאת רשמית כפקודה!

אוקיי

חשבתי שהבהרתי את עצמי

איך אחרי כל זה הוא *עדיין* לא הציע לי? אני נדה בראשי בתימהון ושולחת אותו להביא את הצעצוע (הוא מתמתח ומקטר על זה שהצעצוע לא בהישג יד וצריך לצאת מהחיבוק כדי להגיע אליו. נו, יכולת לחזות את העתיד הזה בדיוק ולהוציא אותו, חושם. אבל אנחנו פותחים סוגריים ומחליטים להניח אותו במקום יותר נגיש ככלל) ונאלצת לבקש ממנו את מעורבותו כשהנשימה שלי הולכת וכבדה. ״עוד, בבקשה״, אני מערפלת אליו, ושומעת אותו עונה לי ״נכון מאוד!״. עכשיו באים?

אני גומרת ואח״כ אומרת לו: איזה כיף להיות בעולם שבו הכן שלי זוכה ל״נכון מאד״ ממך! הלוואי שתספר לי מראש שאני בעולם כזה, יהיה לי יותר כיף לשדר החוצה!  

בחיים לא הרגשתי ככה בכתה ב׳.

״את יודעת? טוב שאת אומרת את זה דווקא היום״ הוא מחייך אלי. ״כי בקרוב תהיה לנו הזדמנות להתאמן על זה.״ 

יששששש! 

עוד חזון למועד ;)

״השבוע תדווחי לי בכל יום מה אכלת ועל הפעילות שעשית״.

אני מתחילה לצחקק בלי שליטה. אחרי שלושים שניות אני נזכרת שזה לא מנומס ומסבירה:

זה מזכיר לי את ״המזכירה״. הסצינה הכי מחרמנת שם מבחינתי היא זו שבה הוא אומר לה שלארוחת הערב מותר לה לאכול שלושה אפונים, ואת כל הגלידה שהיא עשויה לרצות. 

״אני מתחיל להבין שאת מתכוונת לסרט המזכירה, ולא למזכירה בפועל במקום שאת נמצאת בו״.

יופי שרלוק. הוא לא ראה המזכירה. ״אין אף אחד שאני יכול לראות את זה איתו חוץ ממך״. ׳סדר, תוריד המזכירה. אבל אני לא מבטיחה שזה יעניין אותי עד הסוף.

שומעת הקלטות של הדרכה למדיטציה ומדממת באופן מלכותי.  לבריאות, אסותא.

היא עכשיו יודעת שתקרא עוד פרק בספר המלחיץ, תנסה להבין איך אפשרי, מי היה יכול להגיע אלי כשהייתי קטנה ואיפה ואיך, ולאן הלכו האייטיז כשגדלתי? איפה הייתי באייטיז?

ואני יודעת שאני אלך שוב להצגה הנפלאה של ג׳קי, ל״פנינה לב נייר״ שמציגה ביפו, ואני לא יודעת אם אדע יותר טוב את מה שאני לא יודעת עכשיו, או שמא רק לא אדע את זה יותר טוב.

בינתיים לנשום. חמש דקות היום. חמש דקות מחר. אפשר ככה לצבור לאט לאט זמן עם עצמך. את הנעליים המשונות את הרי נועלת לזמן ארוך יותר בכל פעם, והן מאמנות את שרירייך בהליכה נכונה יותר. מה תאמני מלנשום? חמש דקות היום. חמש דקות מחר. 

אני לא רוצה לחזור אליו וזה לא אומר שזה לא יקרה, אבל אולי… אולי לא היום. אני עוד לא יודעת אם אני עדינה לעצמי או משחררת לי יותר מדי חבל ולא אדע לתפוס את עצמי כשאפול. 

כל כך קשה לנשום.

לרצות בדיוק את מה שקורה זה קסם שמתרחש אולי באלפית מהזמן שלנו על העולם הזה.

איזה חג גדול זה כשאתה בין שפתי וזה קורה לנו.

שכל אחד מאיתנו רוצה בדיוק להיות איפה שהוא, לעשות את מה שהוא, שהאחר יהיה מי ומה ואיך שהוא עכשיו. 

שאנחנו לפותים הבל אל הבל, שפתים ולשון, ואין איך לשקר. שהאףאוזןגרון הגדול שאנחנו חולקים עכשיו, כל בת צחוק ואנקה ושריד בכי מהדהדים בו בתהודה משותפת. 

שההתרגשות שלך, עירומה ממילים, עירומה ממבט, ננשמת אלי, וזו ודאות מסחררת. כן כן כן כן כן.

אני הומה בפיך ולאזניך את אישור הקבלה: כן כן כן כן כן. 

פעמה מתמשכת וארוכה של קרבה עברה בינינו, שורכת אותנו זה לזו כחוטי מחוך.

מחר תיחטף נשימתנו ברגעים לא צפויים לזכרה, הפיזי והמטלטל. 

וחוץ מבעצם הפוסט הזה, אני גם לא בטוחה אילו צורות היא יכולה ללבוש.

לו הייתי חושקת בך מאד, יכולתי לאונן ולפנטז עליך ולגמור, והייתי מרגישה שכל הדברים מוליכים זה את זה והולכים זה בעקבות זה בשביל, ובסופו - אישור בפרטי גוף של התשוקה שלי אליך. והאוקסימורון שברגיעה שבזה.

אבל אני אחוזת אהבה כלפיך, וזה בוער בי ואיננו אוכל.