על במותייך חלל

*את* זו שגומרת, 

למה *אני* רועד בכל הגוף?״

אני שואלת אותו והוא מהנהן בביישנות. 

ולך? הוא מתחיל לשאול גם, אבל אז האורח שלו משתנה, הוא כאילו זוקף גב בתוך עצמו:

״היה לך טוב.״ הוא מציין בלי סימן שאלה, ואפילו עם שמץ של גאווה. 

אני מהנהנת בחיוך. 

נכון.

לא מאמינה שזה היה רעיון שלי, לצאת החוצה קודם. 

היות ברחוב כשיכולנו להיות בבית, לאכול את השוקולד *לפני*. 

אפילו אמרת לי שיש משחק שאתה רוצה ללמד אותי, והתכוונת באמת, משחק עם חוקים, שיש לו מטרה. אחרת כלומר. אני יודעת שכשאמרת את זה לא התכוונת לטיזינג מתמשך של ערב, אבל ככה זה יוצא. אני יודעת שזה יביא אותי במבוכה עילאית לומר לך את זה, אבל בסתר אני מרוצה, והייתי רוצה שתדע את זה. 

לעזאזל, הולך להיות ערב קשה. למה הצעתי לצאת מהבית? 

:)

הנחמה שלי היא שאני מטפטפת את זרעו של איש שאני אוהבת.

פעם זה היה הפוך, דיברנו ואז נגענו ואז התרגשתי ממש, כי היה המון מידע במגע הזה.

ואיך זה שעכשיו נגענו וידעתי,

ואז הוא אמר "בדרך כלל אני בנאדם של מילים",

ומאז אני מסתובבת מסביב לזנב של עצמי

כי

אין איבר בגוף שאפשר להצביע עליו שמרגיש את זה

הפער בין מה שנאמר ומה שנעשה הוא לטובת מה שנעשה, עדיין

ולדיבור יש מעט מדי ערוצים, אי אפשר לעשות את זה במקביל

איך נשלים איך נדביק 

נו

לא זוכרת תקופה יבשה כמו זאת.

שבה לא מתחשק לי כל הזמן. 

לא מתחשק לי באופן פעיל וגם לא מתחשק לי באופן סביל.

לא על גג, לא בחג, לא כשחם, לא בים, לא ברוח, לא כקינוח. 

איזה מפח נפש:

כמו הזיגזגים האלה של האקורדיון שנאנחים בנשפופיות, נסחטים בתנועה חלקה עם משיכה לקראת הסוף לסחיטת שארית האוויר. 

טראאאם טראאאם טאראראאאאם. 

וגם לא עליו.

וככה נהיה לי מאוד ריק בארסנל האובססיות.

אז קוראים לו חג החירות, אבל אף אחד לא אמר כמה שנים במדבר צריך ללכת קודם.

(לא יודעת אם רואים, אבל זה פוסט שמח).

- אתה כאן בסוף השבוע?

- כן, אבל אם את מתכוונת לישון ביחד, זה לא יילך.

אוף, יא מעפן.

לא מספיק נלחמתי בחשק לא לראות אותך כדי לשלוח את ההודעה הזאת, אתה עוד מזכיר לי שאני לא מחבבת אותך בכלל? 

זה בסדר, אתה יכול גם לא להשאר לישון. למעשה, אתה כמעט יכול לקפוץ לרגע, להשאיר את הזין שלך וללכת.

ובאמת נשים מגיעות לבשלות מינית בהתקרבן לגיל השלושים.

איך אחרת אפשר להסביר את המידה בה כל זה מהמם עכשיו?

ככל שאני גומרת יותר,

כך אני מצרה יותר על זה שכבר אבדת לי.