על במותייך חלל

יש הרבה אי-הלימות בינינו; 

אבל הזין שלך בתוכי

הוא ממש כאנחת רווחה,

כברכת שלום.

אתה כבר הולך?
אבל עוד לא שמעתי אותך שר.

אני אצחק
אני אשאף ואנשוף ואחריב את ביתכם
אני אניע את גלגלי היום הזה הל-אה
שתיגמר התקיעות הזאת
ומשהו אחר ייבצבץ מהקרעים שלה.

כן.

היי מרצדת סורי לא הבנתי את הכן ששלחת לי היום.
כול ניסתי לחבר את זה למשהו ולא הבנתי.

("לא הבנת", הא?
אז איך זה שצלצלת והצעת בהתראה קצרה להגיע אלי אתמול?
מהאוויר בא לך הרעיון הזה? המממ.)

היה לנו אותו בשפע בין האתמול להיום,
והוא ניגר כדבש בין אצבעותינו
כמה מגע זה חשוב, כמה חשוב זה מגע.
כבר שכחתי טעמה של המילה ההיא,
האחות של "בבקשה" שהתגעגעתי אליה כל כך,
והנה היא שוב על דל שפתיי- תודה.
בוקר של ליל חג של זמן.

את מרגישה את זה שם בבטן, זה כעס.
הוא מתחבא לו מאחורי מראית-חולשה ושפע אי-רצון,
אבל זה כעס שמשאיר אחריו את הטעם הזה בגרון,
את החספוס הזה שהמבט המשועשע שלך לא מצליח להחליק.
כי זה מבחוץ וזה מבפנים, ולא משנה כמה את מותחת את השמיכה,
בכל פעם תמצאי איבר סורר שהשתרבב החוצה;
חסרת מנוח שלי,
אני חוששת שלמרות שאת מנסה מאוד לחפש אותו,
זה לא רק תסכול זמני שאפשר לזרוק עם כולך לשמיים ולתת לו להיפוץ ברוח.
אפילו אם תשתמשי במילים הטובות, הרכות כלפי עצמך, זה לא יכסה על זה היום:
נראה לי, קטנה, תמה, שאת כועסת.

את לא יכולה להתרכז במאמר עם האיתותים האלה משיפולי הבטן?
כל מה שאת צריכה לעשות זה לנעול את הדלת, להפשיל את התחתונים, עשר דקות ואת מרוצה מחדש.
בדרך חזרה מהדלת הנעולה, מרימה את שולי השמלה מעלה לחשוף את המכנסונים ולחשוב מה לעשות בהם שיקצר את הטרחה, המבט שלך תועה על פני לוח שחור על הקיר,
ואת קוראת את הספקות שלך ישר מהפנים שנשקפות ממנו-
באמת? מראה חד כיוונית? מהחדר השני לכאן, ודווקא בכיוון שלי?
אז נכון שהוא חמוד, המר בחור שלפעמים עובד בחדר השני,
ונכון שזה turn on, אבל תשכחי מזה.
החצאית נופלת בחזרה על הירכיים, את מתבאסת.
שוקלת לרגע ברצינות לרדת למתחת לשולחן, נקודה בלתי נצפית אך דחוקה,
אבל מוותרת בסוף.
מה זה זה.
אין חופש אקדמי במקום הזה.

:P

תלכי צעד אחד אחורה ותהיי צינית עד שזה יפסיק לכאוב.
כן?

כן?

כן?

מה אכפת לך ללכת צעד אחד אחורה וללקק את הפצעים
ובינתיים לא לתת לעוד אחד או לעוד דבר לפגוע בך?

אין לי זמן פציעות יותר.

מתחשק לי ללקק את שקע החשמל, מה שגורם לי לשקול ברצינות את הרעיון שאני בדיכאון.
בדרך כלל אני טפלון של התאבדויות, הן מתגלגלות מעלי בטיפות אלגנטיות, ועכשיו.

וואו, זה מעניין.
זו הפעם הראשונה שדוחים אותי
בעילה
"זה לא יראה טוב ברזומה שלי".