על במותייך חלל

היא רק בנאדם, וגם כך את.

אמרת שאת אורזת כבר כי תגיעי עוד במוצאי השבת הזאת.
הספירה לאחור שוב מחריבה את גרוני, לעזאזל. עוד ארבעה ימים ואת כאן.
אחר כך אספור עד שתלכי. זה סיפור ישן. אולי בכל זאת לא?

כבר מתחיל להיות חמים ועוד מעט כבר אפשר יהיה
לשכב במיטה באיברים פשוטים וחשופים
ואוכל לדעת אותך, חלקים ממך,
עיקול וקו ושטח, חלק ומחוספס,
חריף ומלוח ובעיקר
כל המתק הזה.

בבקשה.
בבקשה בבקשה.

("בבקשה" היא מילה שההערכה אליה פשוט אינה מספקת)

כבר מתחיל להיות חמים ועוד מעט כבר אפשר יהיה
לשכב במיטה באיברים פשוטים וחשופים
והמבט שלך, חורש ומבטיח, ויד שלך נשלחת אלי.
ומהרגע הזה, לא עוד תיאוריה.

בבקשה.
בבקשה בבקשה.

בבקשה.

אינשאללה, קיבינימט.

מזה שלהסתכל עלייך במבט עורג לא עוזר
ולבוא ולגרגר לידך לא עוזר
ולעלות על העיתון שאת כרגע קוראת לא עוזר
ולשרוט כן.

האם לעולם לא תהיה בינינו מערכת יחסים?
רק תלות?

שתזכרי לאכול ולישון ולדאוג לעצמך ותהיי הכי חיה ופועלת ותצליחי בקצוות גם לנוח, שזה נורא קשה.
שיהיה לך יותר קל בכאלה דברים. ובעוד כל מיני דברים.
שהחיים יהיו מספיק מאתגרים כדי שיבוא לך ותבחרי כל הזמן להיות בתוכם, ולא יהיו רכים מדי או כואבים מדי שעושים לישון ולסגת.
וכשכן- שיהיה לך מספיק אומץ לאותת, ומספיק למי לאותת, ומספיק תמיכה.
ושלהכל להכל תהיה תוחלת.

הידיים שלה לא רכות כמו שלך,
אבל העדינות לא עוזבת את עיניה כשאני מבקשת חזק וממושך.

אחרי עשר משיכות-יד, העיניים שלי מתחילות לדמוע מעצמן.
תני לי דקה, אני אומרת לה, להתרגל לרעיון שאני שוב חשופה ופגיעה באופן הזה.
את לא פגיעה, היא אומרת, כי אין כאן אף אחד שיפגע בך,
ואני עסוקה כל כך במגע,
שאני לא מנסה לחשוב מה היא בלבלה עם מה במשפט הזה.
את צריכה מישהו עם ידיים חזקות, היא מציינת מתוך העבודה,
ואני אוספת את המבט שלי כדי להחזיר, ולענות: ועיניים טובות, כן.

אחר כך העיניים שלי נעצמות, ואני הופכת לחתול גדול ומרוצה מאוד.
כשהיא הולכת לשירותים אני נוגעת בעולם בלחי משתאה,
ומוצאת חירות שזה מקרוב באה:
אכן, קל יותר הלחץ.
אני שוב בוכה, בהתרגשות ובהקלה ובהכרת תודה,
ואני גאה ונבוכה באותו זמן. חבל לי אבל אני גם שמחה שהיא לא עדה גם לזה.

הוֹ כֹה כֹה!
וזה נשמע כמו קריאה של תרנגול הודו, אבל זה לא.

הוֹ, כֹה כֹה טוב להיות אני היום!

זה היום הכי אהוב ומסופק ומעוגן שהייתי בו מזה ימים רבים.
אני מוצאת עוד ועוד צידוקים ודברים קטנים לדחות בהם את השינה הלילה,
רק כדי שלא ייגמר המתק הזה.

טוב עד כדי כך:

בבקשה!








(עבר זמן מאז לאחרונה הייתי רכה ופתוחה,
מרוככת ומצמורמרת צוואר ומוכנה
לזרוק את הראש אחורה ואז להחזיר מבט,
לחייך חיוך רחב ככל שמתחייך לי
ולומר: בבקשה. בבקשה. בבקשה.)

זה שהיא באה לבכות כאן יעיד
ששוב לא הולך לה.

אני זוכרת שמדדנו פעם מה הזמן המינימלי לזיון טוב
יצא שבשביל קוויקי היה צריך לפנות לגמרי שעתיים וחצי
זה השפיע על תפיסת הזמן שלי באופן רדיקלי.

אין דבר אקדמי בעולם שאפשר להחזיק בו שעתיים וחצי
וגם העניין הזה לא חורג מכך אבל האקדמיה
היא המקום שממנו מגיעים כל הזבובים
תקלטי כבר שברשת הזאת, להבדיל
שום דבר טוב לא עולה.

בבקשה
פליז
בוא נלך להפך,
נצחק אחד מהבדיחות של השני
נמצא משחקי מילים יפים להראות זה לזו
נמצא את מקומנו, רך ונוח ושקט, זו בזרועות זה.
בוא נמצא לנו שגרה ונגלה בתוכה שאנחנו יחד
אני אשת מערות,
לא אוהלים
תניח את היתד הזאת כשאתה מדבר אלי,
זה מוציא אותי מריכוז.