על במותייך חלל

הנה זה נוחת עלי: שוב פעם אני לבד כאן בסוף השבוע.
כלומר, לא לבד-לבד, מה פתאום:
יש לי את המיקרוגל והתנור וקרש החיתוך
יש לי דירה שלמה לנקות והמון ארגזים להסתכל עליהם ולא לפרוק
יש את הגינה להשקות, אני משקה פעמיים ביום (מבדידות ושעמום צומח ירק)
ועוד כמה עיסוקים נבחרים, בעיקר בהיה במחשב.
שוב פעם שוב פעם אני לבד כאן בסוף השבוע.
לאמור:
מתי כבר אפסיק להרגיש שהלבד הזה הוא מצב קיומי שאני נושאת איתי, סטטיס?
אף פעם לא חשבתי ללמוד לנגן בגיטרה (מקרה קשה של א-קואורדינציה-עדינה) ,
אבל עכשיו אני יודעת מה היא תורמת: עוד קול לקולך כשאת שרה לבד.
(אני מאוד אוהבת לשיר לבד, אבל לפעמים לבד זה בודד).
בכל זאת נקדם את השבת הזאת בשמחה.

אני הוקסמתי.
מזכיר את הסיפורים והפרשנויות ב"רצות עם זאבים" ואגדי כמותם.
ומרית בן ישראל אישית וחשופה וממסגרת אותו כל כך יפה.

"עץ השיער" מאת מרי דה מורגן
בתרגום ובפרשנות מרית בן ישראל.

פורסם על פני שבוע, קישור לפרק הראשון (משם יש סדרת לחיצות להמשכים)

מישהו אוהב אותי שם בכלוביה שבשמיים.
מה שהיה נפיץ, נצבע בכחול ונשלח היישר לים.
ממש כמו שהאנושות עושה כל הזמן.
כראוי.
עבודה טובה, כלובי, עבודה טובה.

חשבתי על זה:
יש שולטים דתיים? נשלטים דתיים? נגזרים מזה סיבוכים שאנחנו לא מכירים בדרך כלל?
לא, כי האקסית הדוסית שלי הגיבה בזעזוע כשהצעתי לה "למדוד" מלפפונים שונים לפני שהיא קונה צעצוע יקר. הסתבר אז שזה שימוש שהוא לא אכילה למזון, וזה דבר שאסור, עקרונית. אז חשבתי על זה: יש שולטים דתיים? נשלטים דתיים? נגזרים מזה סיבוכים שאני לא הייתי מעלה על דעתי? do tell. גם סיפורים ממקור שני ישמחו לבב מרצדת.

וגם: איפה השיח של ועל גברים סאבים מתרחש? כי יש לי ידיד (והמגחכים יגחכו) שגיליתי שאני משתמשת במילה "סאבית" כשאני מתארת אותו ואת מערכות המין שלו, פשוט כי זו המילה שמחליקה לי מקצה הלשון. לא מתיישב לי טוב, "סאב". אז איפה השיח הזה? אני צריכה להשתופף בצילו קצת ולקלוט אותו. הוא אמנם לא מהנעלבים, אבל בשם הדיוק, לכל הפחות.

גם חשבתי לעצמי (זה החלק שבו הפוסט הופך אניגמטי, אפשר לדלג) שאני קצת בשוק שדברים של לפני שנה קרו כבר לפני שנה. כי הם היו משמעותיים מספיק להשאיר חותם ולהזכר, ומצד שני: שנה! שנה! לפני שנה בזמן הזה היית בהתקדמות אדירה ועכשיו תראי אותך. יושבת אל השולחן עושה מוביילים. התירוץ היחיד שלי לזה הוא "חייבים לנוח. גם גדילת העצמות נעשית בעיקר בזמן השינה". היום אני מוכנה לקנות את זה מעצמי, אבל לא לעולם חוסן.

השיטה שלי כרגע היא ללכת עד שאני רואה בניין שמוצא חן בעיני,
לרשום את הכתובת ולחזור לחללית האם לחפש באינטרנט אם יש דירות שמושכרות באותו בניין.
לחילופין: לתלות מבטי באנשים שנמצאים ברחוב ולשאול אותם אם הם מכירים דירות שמתפנות.
קיבלתי ככה כמה מספרי טלפון היום.
לא כולם חסרי ערך.

ואחד מהאנשים שעזרו לי קצת מוצא חן בעיני.
הוא שלח לי את הטלפון של בעל הדירה הפוטנציאלי במייל-
לי זה נראה כמו פלטפורמה מצוינת להזמין אותו לקפה.
(אף פעם לא עשיתי את זה).
אני באמת לא כל כך יודעת מה עושים, כשמחבבים מישהו זר.
מרגיש לי כמו לתעות בממלכת ה-awkwardness .

אפילו בים אני מקדמת את הגלים חזיתית,
נשארת כך שהעומק מספיק לי לעמידה יציבה על הרגליים.
לא הקטע שלי, "לזרום".

כל היום אני מחפשת דירה. זה גורם לי לחשוב שלא אתקשר יותר לאנשים לעולם.
שתחושת הזרות המנוכרת הזאת באה איתי קומפלט ולא ניתן להשילה.
חילופי דברים עצבניים, חיוכים מעווים, תשישות גדולה.

אני מתחילה לחלום על לסגור את הדלת שלי ולהשאר לבד בדירה,
אפילו שאני יודעת שפירוש הדבר:
צרות.

מעניין איזה אדם הייתי צריכה להיות בשביל לרצות שותפה כמוני.
אדם כזה אני רוצה למצוא. וחצר. כזאת שטופת אור לפנות בוקר.

(לא באמת צריך הרבה בשביל לעשות אותי שמחה).

אמרתי לך שזה יקרה.
התרגלת, בת-זונה, התרגלת.

קשה לי לזכור איזה יום היום
קשה לי לרצות דבר.

זה היה חרא של סוף שבוע.
עד כדי כך שההיילייט שלו היה לשלם חשבונות באינטרנט.
וואו, אני כל כך חייבת לעצמי על התקופה הזאת. אני לאט לאט צוברת חוב לעצמי.
עוד מעט יש כבר סכנה שאתייאש מכך שאחזיר לי, ואשמוט את החוב ואתחיל מהתחלה.
זה חומר לבלדות כשזה קורה עם אנשים אחרים,
איך זה עובר כל כך בשתיקה, כשאתה בוטח בעצמך טיפה פחות?

תחזיקי מעמד עוד קצת.
כן, אני יודעת שאת אוהבת את זה בכיוון השני, שזה לא הקטע שלך "להחזיק".
(עד כמה זה היה מפחיד היום כשהוא נשכב בטונוס שרירים אפסי ובמבט מובחן של רווחה,
ופתאום מה שקורה היה תפקיד שלך. עד לאותו רגע דווקא היה מאוד נחמד),
אבל רק עוד קצת וכל זה ייסע הלאה הלאה ותוכלי לסמן וי.
מה את אומרת, אולי נכין עוגיות?

מעט מדי זמן עבר מאז שנחתת כאן ואני כבר עייפה, מיישנת את עצמי:
"נומי, נומי, אינשאללה לא תקומי". מפחיד אותי לשמוע את עצמי ככה.
אולי הגיע הזמן לא להתקשר ולא להחזיר טלפונים,
אבל הרי זה עולם ללא טלפון עבורנו בכל יתר 49 השבועות של השנה,
מה השלושה האלה ישנו. ואיך את לא שומעת את עצמך,
הרי אם הם בטלים בשישים ממילא, למה את מצפה בהם לגדולות ונצורות.